"החזאי אומר שמחר יהיה יפה יותר
אבל אתה לא מאמין לו
החזאי אומר שמחר יהיה יפה יותר
מה החזאי מבין , מה החזאי מבין"
('מה החזאי מבין' , אבטיפוס)


אמצע אוגוסט, שיא הקיץ לכאורה. המנהג הקדוש
של ללכת לים. כשאתה זוג צעיר ויש לך שני ילדים
קטנים זה פשוט מתבקש.
נוסעים באוטו המטורף בדרך אל הים בשעה כ"כ
מוקדמת שהציפורים עוד נוחרות על העצים. ילדים
עם מקדם סיכון גבוה. חייבים ללכת בשעות הללו.
מערכונים של שייקה אופיר והגשש בבוקר. אבא
מתמוגג. אמא צועקת עליו שיחליש.
האוויר בדרך כל כך צח, כל כך נקי. כמה קדוש
זה לנסוע ביום שבת, דווקא בגלל הלב היהודי הפועם
בתוכנו ולא משנה אפילו אם אתה האפיקורס הגמור ביותר.
ראשון של סוף שנות ה-80', אחת האטרקציות הבודדות
ביום שבת היא חוף הים. היום, כ-20 שנה אחרי,
המצב נשאר עדיין אותו הדבר. ככה זה כשאתה חי
מחוץ לת"א ,אין מה לעשות.
הריח של הים טהור,נקי ומלוח. שירת הברבור של הים,
דקה לפני שהחלו להזרים את כל הביוב של המדינה לשם.
מדרגות מאבנים שנולדו עם קום המדינה, מעקה
חלוד, מתקן עם נפט להורדת כתמי זפת מהרגליים.
למה אין כבר כאלה מתקנים..? כי אין זפת בים או כי
אין נפט בעולם?
החול ברובו נקי. מעט מקלות שבורים. נקודות שחורות
לא ברורות. בקבוקים שבורים ומחטים נגועות עדיין לא
הגיעו לחוף. תנו לתמימות להימשך עוד קצת זמן.
היום לא ברור ממה תמות קודם מסרטן העור מהשמש
או מאיידס שתקבל על החול.
הים. סוער. פגוע. נגוע? כועס. כנראה לא אוהב
שבאים אליו בשבת כ"כ מוקדם. וכאילו כדי להחזיר
מלחמה שערה - מכריז סערה . דגל שחור מתנוסס
על סוכת המציל. השמיים חוברים אליו במלחמה
ומתחילים להוריד גשמי ברכה. באמצע אוגוסט.
כמה זקנים סהרוריים עוד משחקים בכדורי כוח
מעור. כאלה שזרוקים אצלנו באולם ספורט בגימנסיה
כבר איזה 40 שנה בלי שאף אחד יגע בהם.
אמא עומדת ומדברת עם המציל. אבא כבר זומם
שינת צהריים מוקדמת. רק שני הילדים מתפלשים
בחול כי אחרת המטרה לא הושגה.
מתחילים להתקפל בדרך החוצה , מתנהלים
לאיטנו בדרך אל הברזיות. השטיפה המסורתית
של אחורי אחורי הרגל ,כדי לנסות לנצח את
החול במאבק על הצמדותו לשם.
הרי ברור מי ינצח. ככה זה בכל המלחמות. החלש
מתיש את החזק עד שלאחרון נמאס.
בדרך אל האוטו הרגליים שוב מתמלאות בחול.
התנעה ראשונה . האוטו נוסע.
ברדיו החלפון של הגשש מצליח לרגש שוב ,
קריינית החדשות תבשר ברכות  - " גשם באוגוסט " .