תחילת שנות ה-90' ראשון-לציון.
בינתיים יש רק ערוץ 1. לבודדים יש כבלים חוקיים.
להרבה יש פיראטיים. ת"א נראית כמו חו"ל.
האינתיפאדה הראשונה היא כבר has been,
השהייה בלבנון היא עובדה קיימת שלא להגיד
פרה קדושה,  אין עדיין קיטוב קיצוני בעם, לא
ימין לא שמאל. כל הזמן ממשלות אחדות , עם
תרגילים מסריחים של פרס הבלתי נדלה .
אין בעיות הרות גורל לכאורה,
בטח שלא כמו היום. על פיגוע שומעים רק פעם
בהרבה מאוד זמן וזה בכלל  לא כמו היום עם
כל השאהידים שמתפוצצים ערבים  לבקרים
ושומרים שעושים עצמם בודקים כל תיק בכל כניסה.

פלאפון היא עדיין חברה קטנה ועלובה שמשווקת
מוטורולות ענקיות לכל מיני קבלנים ושאר אנשי
העולם הגדול עלק.
אינטרנט זה משהו ששמעו עליו כל מיני אנשים
מוזרים בארה"ב. לכולם יש סובארו.
מקסימום מיצובישי. Macdonalds עוד לא גילו
את השוק הישראלי , לנו בקושי יש מק-דיוויד.
ברחוב רוטשילד. אחד הסניפים ששרדו אחרונים
במדינה. זה מה שקורה כשמנסים למכור אוכל
צבאי במסווה של ג'אנק פוד.

עברו כמה שנים. שערות התחילו לצמוח בגלל
טסטוסטרון. צריך להוציא את האדרנלין איפהשהוא.
כל יום כדורגל.
כדורגל זה בכלל סיפור הצלחה. לפי דעתי הכל
נוגע משיווק נכון. זה למה ה-GSM הצליחה הרבה
יותר מה-CDMA. זה למה אינטל עקפה את AMD.
זה למה קוקה קולה לא רואה ממטר את פפסיקו.
זה למה כדורגל משתין בקשת על כדורסל.
אז אפשר היה לשחק באשכולות במגרש הרגיל.
אפשר היה גם לסגור חשבונות עם הגינה של
מלי. המנהלת-רס"רית הנצחית.
ראשון היא בכלל עיר של אנשים נצחיים.
אלוני בגימנסיה. מאיר ניצן בעירייה. עיר שלא
אוהבת שינויים.
אפשר במגרש חול בויניק. המגרש היחיד שהכרנו
עם שערים בגודל של הליגה הלאומית.

אפשר סתם ללכת להתבחבש ברחוב, לעבוד
על אנשים באינטרקום, להתקשר בחינם ל-10
שניות מטלפון ציבורי ולצפות שבאמת יחזרו
אליך ואפשר ללכת לראות סרטי פורנו
מתפוררים אצל שפיץ כשההורים לא נמצאים.
בכלל להורים היה אז קטע , להחביא את המיניות
שלהם בארון. לרגע הם לא חשבו לילד שלהם
יש חברים עם קצת אינטואיציה וחוצפה.
מיניות שהיום מתפרצת בצורה של כל מיני
תוכניות חושפניות עד כדי גועל בערוץ 2.

גולת הכותרת הייתה כן אפשר להזמין פיצות
עם אננס לדירה של קרן ליבה.
תחשבו רגע קט - שנת 1991. מי שמע בכלל על
שיחה מזוהה. אין דבר כזה עקוב אחריי, לית דין
ולית דיין. פשוט דמדומי האלים.
כמה קל לחייג, רק 6 ספרות, כי אז עוד הייתה
רק מרכזיה אחת בראשון. עיר קטנה לכאורה.
לא מפלצת הערסים שהיא היום. עונה לך תיכוניסט
במקרה הטוב או מישהו לפני צבא .
מנסים עדיין לפתח תודעת שרות שלא קיימת בישראל,
הרבה פחות מהיום בכל אופן , גם כשפרחות
צעירות צורחות עליך בטלפון כשאתה רוצה לדבר
עם האחמ"ש שלהן.
"כן, בטח שאנחנו נגיע מהר. עם אילו תוספות אתה
רוצה את הפיצה?"   "אננס, אתה בטוח, אוקיי ,
תנסה רק על חלק מהפיצה כי זה מאוד אקזוטי
בפעם הראשונה."
וככה פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם היה
מגיע שליח חדור מוטיבציה להירשפלד 10.
עולה 4 קומות במעלה המדרגות. ואז חוטף מטח
צעקות -  "לא,אנחנו לא הזמנו שום פיצה. בטח
שלא עם אננס (עוד ניסיון קלוש להפטר מהפיצה). "
יורד למטה אבל וכפוי ראש.