היא לעסה את מסטיק התפוחים שלה כמו פרה שמעלה גירה- בקול ובפה
פתוח. נראתה ממש חסרת נימוס. אבל כל זה נבע מאיזה לחץ בלתי
מוסבר שהייתה נתונה בו, כאילו כל העולם ואחותו היו בתוך המסטיק
הזה והיא לועסת אותם לאט לאט, הורגת את כולם עם סכיני השיניים
שלה. אבל היא יותר אהבה לעשות בלון ענק ולבן ואז לפוצץ אותו
ברעש ענק. זהו, אין יותר עולם.
והוא לא סבל את זה. הרעש של  הלעיסות שלה הפריעו לו לעבוד.
הבלון בכלל גרם לו להשתגע. היו כבר כמה פעמים שמשהו אחר בה
משגע אותו. הלא, היא לועסת מסטיק כל הזמן, לאחרים במשרד זה לא
מפריע ועד לפני חודש זה לא הזיז גם לו. פתאום, בום! הוא
מתחרפן. מסתכל עליה ללא הרף, מחפש איזו פרצת עור במחשוף הקטן
שבמדים שלה, אך לשווא. צה"ל תכנן את המדים האלו כדי שחיילות לא
יראו סקסיות, חשב לעצמו במרירות, אחרת שיעור ההריונות היה גבוה
עוד יותר.
היא המשיכה ללעוס את המסטיק. הטעם הלך ועבר, נהייה סתמי שכזה.
היא הסתכלה על הקופסא שהייתה מונחת על השולחן שלה, מתלבטת עם
לקחת עוד מסטיק או להשאיר לזמן חרום, כאוב יותר. לבסוף החליטה
אחד, אם יגמר היא תלך לשק"ם לקנות עוד אחד, זה זול שם. אבל
כשפתחה את הקופסא ראתה שאין שם מסטיק אחד לנחמה. לעזאזל! אמרה
ובחנה את יושבי החדר. מי לקח אותו ולא אמר? מי החוצפן?
אבל הלעיסות שלו היו שקטות. הוא בחן אותה מסתכלת על הקופסא.
הוא לעס את המסטיק שלו בשקט, ידע שלא תבחין בו בכלל, ובכלל,
לרוב הוא לוקח אותם מבלי לשאול, אז למה היא עצבנית דווקא
עכשיו? מה העניין? הוא חזר להסתכל על המסמך שהיה על צג המחשב,
אבל הוא לא יכל להתרכז. היא זזה כרוח תזזית בחדר, לועסת עכשיו
כבר יותר חזק. הרעש נשמע לו כרעש פטישים. זה לא מתאים לה, חשב
לעצמו, היא עדינה, לא איזו פריחה מדרום ת"א. "את בסדר?" שאל
אותה. "לא!" היא הפטירה לו, "אבל אני אהיה מתישהו."
אז אכפת לו ממני, היא חשבה לעצמה, נהדר! עכשיו רק צריך נייר
דבק. להוסיף אותו לקולאז' המסטיקים שכבר נמצא על הקיר. יש שם
אריזות של "אורביט", MUST ואפילו מסטיק עלמה ישן נושן. התפוחים
יהיה החדש שם. בכלל, הקולאז' הזה הוא דרך נהדרת להרגיע את
הלחצים מהעבודה הרבה שיש לה. ויש לה עוד הרבה להשלים, ואנשים
לדבר איתם. אבל לא יהיה מסטיק. לא נורא. היא תחכה לערב ותקנה
בדרך הביתה בפיצוציה.
הוא שוב בהה במסמך על צג המחשב. כבר שלושים ושמונה דקות וחצי
שהוא מנסה להבין את המשמעות שלו בלי הצלחה. לקרוא לה? היא תמיד
יודעת את התשובה. הוא הביט בה. היא קצת נרגעה. הדביקה עוד
אריזה של מסטיק על הקיר. תחביב מוזר יש לה לזאת. בכלל, כולה
מוזרה. והוא אהב את זה. אהב את זה כל כך ומעולם לא אמר. הוא
ידע שהיא לא תרצה להגיד לו את אותן המילים בחזרה. גם המסטיק
שלו כבר איבד את הטעם. איך הוא ישיג אחד חדש?
כבר רבע שעה שהיא עסוקה בעבודה. רעש הלעיסות דעך קמעה, הבלונים
המשיכו. היא שמה לב שהוא מסתכל עליה, בוחן אותה, מחייך וחוזר
להביט בצג המחשב. זה היה נחמד, אולי עכשיו סוף סוף היא תגיד לו
מה היא מרגישה. אבל היא לא תהייה מסוגלת, היא רק תלעס עוד יותר
חזק את המסטיק, תקרע לו את הצורה. טוב, חשבה לעצמה, מספיק
לחשוב עליו, יש לי עבודה חשובה לבצע!
חושך בחוץ והגשם מתדפק על החלון. כולם הלכו חוץ ממנה. מה יש לה
לחפש פה, חיית עבודה שכמותה. היא יפה ככה מרוכזת כולה. מעניין
גם למה היא שקטה עכשיו. מה היא כבר זוממת? בטח את מסיבת יום
ההולדת של נטע, החברה הכי טובה שלה. אבל גם את זה היא יכולה
לעשות בבית. טוב, חשב לעצמו, העבודה יותר חשובה עכשיו!
היא לא יכלה להתאפק. הדחף שלה אמר לה שהיא חייבת לעשות משהו.
הוא אמנם נואם ושחקן מצויין ובעל ביטחון עצמי מופרז, אבל היא
לא תוכל לחכות לעד לתגובה ממנו. היא זאת שתעשה את הצעד. אז
אולי הוא ידחה אותה, אז מה. לא יקרה כלום. הוא עדיין ימשיך
להגיד שהוא הכי טוב ויפה וחכם, זה לא מזיז לה, זה לא הזיז אף
פעם לשאר.
הוא היה מרוכז עמוק במילים שהיו על מסך המחשב. לא שמע את הנעשה
בחדר. אבל אז היה עליו צל והוא הרגיש נוכחות של משהו ממש צמוד
אליו. הוא הפנה את מבטו והביט למעלה. זה היה הפרצוף שלה שחייך
אליו והגוף שלה שעשה לו צל. הוא לא ידע מה קרה. בטח סתם צריכה
עזרה במשהו. כן? הוא שאל מופתע. תהיתי אם תוכל לעזור לי שנייה,
היא אמרה ורכנה לעברו. אני חושבת שלמסטיק שלי אין טעם.
ואז היא נישקה אותו, נשיקה רכה ומתוקה בטעם תפוח. כשניתקה את
שפתיה משפתיו הסתכלה על פרצופו ההמום,  אך הוא חזר לעצמו מהר
מאוד והחל לנשק אותה נשיקה ארוכה. לפתע הבינה. אתה זה שלקח לי
את המסטיק האחרון? תתבייש! אמרה וחייכה, מוכנה לסיבוב שני של
נשיקות.