ושוב אותה תמונה של ילד, מחבק את ההורים,
חיוך שלא מסגיר דבר, על דברים שאסורים
שנעשו שם בכל חדר שדומה לכלא של ארבע קירות...
הוא חשב שזה קורה לו כי כל זה פשוט צריך לקרות.

ורק כשהוא פתח מחברת, הוא הרגיש כל כך חופשי,
שריטה בגב תמיד עוברת, ולבכות זה סתם טיפשי
ואבא לא תמיד יודע מה הדרך לחנך ולאהוב...
לתת לך לבכות לפני שינה, ולאחל שוב לילה טוב.

אני חלמתי שנותנים לי נשיקות...
אבל כשהתעוררתי, הבן זונה המשיך עם המכות
נעליים, חגורה, נחבק קצת ונשכח מה שקרה...
"תבין אותי כבר ילד, אני עושה את זה כי אין ברירה."

ושוב אותו מבט עצוב מבלי לתת שום הסברים,
וכל עוד זה ממשיך אני ממשיך לכתוב על זה שירים
שמסבירים לי איך אני מרגיש, עוזרים להתמודד...
ניסיתי לא לחשוב על זה בכלל, אבל זה לא עובד.

ורק לפתוח את המחברת, להרגיש כל כך חופשי,
שונא את המכות של יום שבת, בוכה ביום שישי
ואין לי כבר לאן ללכת, המחברת לא סופגת את הכאב...
לשמוע אותו אומר שזה רק בגלל שהוא אותי אוהב.

אני חלמתי שנותנים לי נשיקות...
אבל כשהתעוררתי הבנתי שאני אמשיך לבכות
נעליים, עוד סטירה, תספר את זה, תכתוב למגירה...
"תבין אותי כבר ילד, אני עושה את זה כי אין ברירה."

ושוב אותה תמונה של ילד, מחבק את ההורים.