מחפשים סביבנו
אנשים מאותו הסוג-
נשמות תאומות,
החצי המשלים לאחד.
אבל כל העולם קפוא,
וכולם זרים, מוזרים.

האם אנחנו כל כך שונים מכולם ? זה חיובי או שלילי ?
להיות יוצא דופן זה טוב, אבל להיות משונה זה רע. אלה
המוסכמות.
אכפת לנו בכלל מסטיגמות כאלה ?  האם נוכל להיות אחרים ?
אני לא. אולי סתם עקשן, מכניס את הראש בקיר.
אני מי ומה שאני, וזה מה יש.
קצת מוקצן, אבל מבטא את המהות.

האדם היחיד שאינו משתנה הוא אדם מת, ידוע,
אבל יש נדבכים
שאחרי שלבים מסוימים בחיים
לא ישתנו יותר
אלא אם איזה אירוע טראומטי ומרשים
יערער את הקיים.

ומה סך הכל רציתי, את זאת שתעריך אותי, ותרצה,
בגלל מי ומה שאני- ולא למרות.
אז בכל פעם שאני פוגש מישהי חדשה
היא רואה חלק ממני שמוצא חן
אבל כשהיא מגלה את רוחב ועומק היריעה
היא מתרחקת, לא מבינה.

או יותר גרוע- לא מגלה בכלל את האני האמיתי
שקשה יותר להוציאו לאור
בגלל פרטיות, ביישנות מקוללת.
ואז אני צריך לברוח, לנתק הקשר
כי הרי לא אותי באמת היא רוצה
אלא דמות שיצרה בדמיונה.

אף אחד לא כמו שהוא נראה ממבט ראשון,
אבל במשך הזמן
אנחנו נעשים עמוקים יותר, מסובכים
כך שקשה להכיר את האדם במשך זמן קצר
ונשארים עם רושם לא נכון
וממשיכים הלאה.

מה הפתרון ? ממש אין לי מושג.
על פניו, נראה שפשוט צריך לוותר.
אין סיכוי, זה ברור.
אבל אני עקשן מדי, ורומנטיקן.
אז אמשיך לנסות, לפגוש, להכיר, בתקווה שהיא שם,
ממתינה.