אני רואה אותך איתו, ואני שמח.
שמח שאת מאושרת. שמח שהוא מאושר. שמח שאתם מאושרים. בגלל שאתם
מאושרים אז אני שמח, אז גם אני מאושר.
אני זוכר את מתי שאמרת לי שאת עוזבת אותי בשבילו.
באותו יום אביב, בשדה פורח, פרחים מסביב ועץ זית עתיק בקצה
השדה.
ממש תמונה פסטורלית.
ישבנו בצל עץ הזית (מי זה היה שאמר לי שלעצי זית אין הרבה צל?
בכל מקרה, אולי לחלקם אין, אבל תאמינו לי, לחלקם לא חסר...),
שותים קצת, שתויים קצת, כך יותר משעה, או כך נדמה לי.
ואז אמרת לי.
אמרת לי שאת כבר לא מאושרת איתי. שזה בגללי.
אמרת לי שפגשת מישהו שגורם לך לבכות, אבל בצורה חיובית.
מישהו שאת מרגישה שבעזרתו תוכלי למצוא את האני האמיתי שלך.
ושמתי יד מסביב לכתפך, ונישקתי לך על מצחך, ואמרתי לך שאם את
מרגישה שזה מה שאת צריכה לעשות, שיאתו את רוצה להיות, אז לכי
על זה.
וכעסת עלי. צרחת עלי.
"מה אתה - מפגר? תכעס עלי! תרביץ לי! אנחנו ביחד שנתיים וחצי
חברים-מזדיינים-אוהבים, ואני נפרדת ממך,
וכל מה שיש לך להגיד לי זה
"לכי על זה"?
זה הכל?
יא בן זונה!"
וקמת, ובעטת בי. והלכת.
ואני מבין למה עזבת אותי.
לא גרמתי לך לבכות, בכל צורה שהיא.
לא גרמתי לך לסבול.
לא גרמתי לך להרגיש כמה את אוהבת אותי.
הכל היה פשוט קל מדי.
ובגלל שהפסקת להרגיש כמה את אוהבת אותי, אז הפסקת לאהוב אותי.
כבר שנה עברה ואת עדיין איתו, ולי עוד אין אף אחת.
אני יודע שאם הייתי גורם לך לסבול אז אני הייתי עוזב אותך,
כי היית נותנת לי להכאיב לך.
אנחנו לא היינו בריאים אחד לשני בכל צורה שמתייחסים לזה.
אבל אני שמח בשבילך.
וזה...
זה למה עזבת אותי.