געגוע.
אתה תדע שאתה מתגעגע כשתהיה לך מן הרגשה כזו שקשה לנשום.
קשה לי לנשום.
מדי פעם יהיו רגעים כאלה שתנסה לקחת שאיפה ממש עמוקה, היא פשוט
תאלץ להתקע לך בגרון עד שתצליח לשחרר אותה החוצה מהפה.
מדליקה עוד סיגריה.
טלפון.
"כן?"
"את בבית?"
"לא."
"אז איפה את?"
"בבית."
"טוב. את רוצה ללכת?"
"לאן?"
"לשתות משהו."
"אפשרי."
"ביי."
ניתוק.
אני אוהבת את החיים שלי. הם כבר לא כל-כך אוהבים אותי.
חברה שאלה אותי למה לא הגעתי לבית-הכנסת ביום כיפור. אמרתי
שאני ואלוהים כבר לא ממש מסתדרים. פעם היינו מבינים אחד את
השנייה מעולה. הייתי מדברת אתו כל לילה. כל לילה מזורגג. והוא
היה מקשיב לי בצורה כזו נעימה, וסידר לי את החיים כמעט איך
שרציתי שהם יסתדרו. היו לו פה ושם כמה פאלטות, אבל ככה זה
אלוהים, יש לו המון דברים על הראש. אחרי שהוא נטש אותי בתקופה
האחרונה, לא מגיע לו שאבוא לבקר אותו בבית-הכנסת. לא מגיע לו.
ממני הוא יכול בינתיים לשכוח. אנחנו כבר לא משדרים על אותו גל.
המעידות הקטנות שפעם הוא היה עושה לי בחיים הפכו למעידה גדולה
שנקראת "החיים שלי". הוא צריך לתקן כמה דברים לפני שאחזור
להיות איתו בקשר.
נכנסתי לאוטו.
"מסריח כאן."
"אז תפסיקי לעשן."
"אחרי הסיגריה הזו אני אפסיק."
גם ככה קשה לי לנשום.
נכנסים לפאב מפוצץ עשן. ראש השנה. יום הדין. מעניין מה אלוהים
חושב עליי עכשיו.
בירה בכוס של ליטר.
"אני אחנק מזה..."
"תשתי לאט."
"תודה."
"מה את בדכאון?"
"לא סיפרתי לך שאני בריב איתו?"
"עוד פעם הוא?! לא נמאס לך מזה..."
"לא איתו. עם אלוהים."
"שאלו יהיו הצרות שלך."
"זו הצרה הכי גדולה."
"עזבי אותי, באמא שלך. באנו ליהנות. שימי את הכל רגע בצד.
תעשני קצת."
לאנשים לפעמים נמאס לשמוע על עצב של אחרים. עצב הוא הרגש שהכי
מדבר אליי. גם כשהוא של מישהו אחר, ולא שלי, הוא מוריד לי
דמעות מהעיניים. אני בנאדם סנטימנטלי. מאד.
צליל חיוג.
"הלו?"
"שלום."
"שלום. מה קורה?"
"אני מתגעגעת אליך."
שתיקה.
"אין לך מה להגיד על זה?"
"אני כבר אמרתי לך כל מה שהיה לי להגיד בנושא."
"מה? אני רוצה לשמוע שוב."
"למה את עושה את זה לעצמך? לשנינו? מה זה, מזוכיזם? את יודעת
טוב מאד שזה קשה לי, וברור לי שקשה גם לך. אני יודע איך את
מרגישה, את לא צריכה לומר לי את זה כי זה רק יקשה עלייך."
"אין קשר בין מה שאני מרגישה לבין מספר הפעמים שאגיד לך את
זה."
"דווקא יש. את יודעת מה? תקשיבי לי שניה. זה כמו שתקחי בנאדם
שמן. בנאדם כזה שכל החיים שלו רק אמרו לו כמה הוא שמן. יום אחד
נמאס לו מזה ומהבטחון העצמי הנמוך שיש לו, והוא פשוט מחליט כל
בוקר לקום, להסתכל במראה ולהגיד לעצמו 'וואלה, אני נראה דווקא
טוב'. ככה כל בוקר הוא קם ואומר את זה לעצמו, בסופו של דבר הוא
משתכנע ובאמת חושב על עצמו שהוא נראה לא רע בכלל. ככה זה. אם
תמשיכי להגיד לי כמה שאת מתגעגעת, זה בחיים לא יעבור לך."
"אתה לא מתגעגע אליי בחזרה?"
"אני מעדיף לא לענות לך על השאלה הזו. את גם יודעת מה התשובה.
זה לא משנה כרגע."
"אתה יודע מה אתה צריך?"
"מה אני צריך?"
"מישהי חדשה."
"מה, שתעשה לי מה שאני עשיתי לך?"
"ממש לא, חלילה, להפך. שיהיה לכם קשר יפה ובריא ואז תבין בדיוק
איפה היו הטעויות שלנו. רק אז תוכל להגיע להבנה מושלמת."
"אני לא צריך כרגע אף אחת. לא יכול לחשוב על אף אחת."
"למה?"
"זה כבד לי. אני לא יכול להיות כרגע בקשר."
ואני לא יכולה לנשום.
אני אוהבת אותך. אהבה כזו שצורבת כל שביב של הגיון בחיי. לא
באמת נעשיתי מטומטמת. זה רק האהבה הזו. הספציפית.
זו פעם שניה שאני מרגישה ככה. הפעם הראשונה הייתה בגיל של
טיפשים, והיא היתה האהבה הראשונה. למרות שכבר הספקתי ללמוד שלא
משנה באיזה גיל, אהבה תמיד תעשה את האנשים טיפשים.
איזו עצמה יש לה. כמעט כמו לאלוהים.
לילה.
עוד פעם הכרית שלי רטובה. כמה זמן זה עוד יימשך?
גלגל"צ. עד שהשחר יפציע. ואם נדמה לי שזה לעולם לא יקרה?
הודעת טקסט.
"אז אנחנו לא נדבר יותר?"
"לא. רצית ניתוק. זה ייעשה לנו טוב."
"אני לא יכול להתקשר לפעמים לשאול מה העניינים?"
"לא."
"אז שיהיו לך חיים יפים, שתצליחי בכל מה שתעשי."
"טוב."
תגיד את זה לאלוהים.
סיגריות לא מחמירות אסטמה?
הרי במילא קשה לי לנשום.