"זה תמיד חד צדדי" רן אמר, ולגם מהמילקשייק שלו בלי להסיט את
עיניו משלי. "התאהבות לא יכולה להיות הדדית, תמיד חייב להיות
מרכיב של דחיה בשביל לפתח התאהבות חזקה באמת. זה מורגש בתת
מודע, אי אפשר לשנות את זה".

הרגשתי שהוא יכול לקרוא את חוסר הנכונות שלי להסכים דרך
העיניים. אנחנו חברים מגיל כל כך צעיר, עד שהספקתי לשכוח איפה
הכרנו ואיך. פשוט תמיד היינו שם אחד בשביל השני, וכולם תמיד
מצאו את זה משעשע ששני אנשים עם אותו שם הם החברים הכי טובים.
שני אנשים בגוף נפרד, אבל כאילו מחוברים בכבל מידע בלתי נראה.
שני אנשים שיודעים בדיוק מה השני חושב ומרגיש ומתי. שני אנשים
שיכולים להעביר ספר שלם במבט אחד.

"אני יודע שזה מרגיש כאילו סוף העולם הגיע, אבל זו סה"כ בחורה
אחת. יש עוד מיליון כמוה". הוא הניח את הכוס וחייך.

חיוך קטן עלה גם בזווית הפה שלי. זה היה כאילו אני מדבר לעצמי.
ולא מפתיע - יש סיכוי סביר שלא מזמן, אני הייתי זה שאמר לו את
אותו דבר... שהוא פשוט מצטט אותי.

השפלתי את מבטי לתוך הקפוצ'ינו שלי, ובהיתי. החיוך נמוג לעיתו
כשאני חוזר אחורה לרגעים המאושרים שהיו לי עם מיכל, כשישבנו על
החוף והסתכלנו על הגלים. כשבהיתי בעיניה והיא נראתה מאושרת
כ"כ. כשנישקתי אותה לראשונה והרגשתי שמצאתי את הנפש התאומה
שלי, למרות שהכרתי אותה רק כמה שעות. היה בה משהו שונה, משהו
מיוחד. משהו שלא היה בכל הקודמות. הרגשתי שאני יכול להתחבר
אליה. לא היה אכפת לי שהיא רצתה לחכות עם הסקס. לא היה אכפת לי
מכלום - רק רציתי להיות איתה.

והנה, אחרי כמה פגישות בלבד, משהו דעך. פתאום הנשיקה שלה לא
מרגישה אותו דבר. עצורה. לא נפתחת אליי כמקודם. חיפשתי את
התשובה בעיניה, אבל הן לא שידרו באותו גל כמוני. משהו לא היה
נכון.

"אני חושבת שאני עדיין מאוהבת ביותם" היא גמגמה, מבטה מושפל
לפנים, כאילו מתחמק משלי. הרגשתי כאילו מכת חשמל עברה דרך הלב
שלי. כל החלומות, כל התקוות, כל החזיונות שלנו יחדיו. שוכבים,
ישנים ביחד, מאוהבים - הכל נגוז בשניה. עיני גם מוצאות עצמן
קדימה, מרוחקות משלה, בתוך עולם פנימי משל עצמי. כאילו אוסף את
החזיונות שבניתי אחד אחד, מקווצ'ץ' היטב, נאנח, וזורק לפח אשפה
דמיוני.

עברתי כמה שבועות של דכאון וקניתי הרבה מילקשייקים לרן עד
שפגשתי את דנה. זה היה לגמרי מקרי - חלפתי על פניה ברכב,
והספקתי לראות פנים נעימות וגוף מדהים ארוז בטריקו פשוט. למזלי
החזרתי את העיניים לכביש בדיוק בזמן לראות את הרמזור האדום,
ועצרתי. והיא עברה לידי והסתכלה עליי - ובום. נעצרה. היה קליק.
חייכתי אליה, והיא התקרבה, שלפה כרטיס ונתנה לי אותו. "דנה
גרינשפן, עו"ד". היא חייכה והמשיכה ללכת, בלי לומר מילה.

התקשרתי אליה באותו ערב, ותוך שבועיים כבר היינו קרובים כמו
זוג ותיק. חזרנו מסרט, לקחתי אותה הביתה. כשעצרתי את המכונית
ליד הבית שלה, נישקתי אותה כרגיל, והנה זה קורה שוב. בחוסר
אמונה התנתקתי והסתכלתי עליה, פניה המומים כשלי. הנשיקה היתה
שוב עצורה. משהו היה חסר, לא שלם. לא האמנתי שזה שוב קורה לי.
אמנם קיוויתי שאולי הפעם רן טעה. אבל לא. הוא לא. רן אף פעם לא
טועה. בגלל זה הוא החבר הכי טוב שלי. בגלל זה אני תמיד סומך
עליו. ועדיין, סירבתי להאמין. השתמשתי בכל שביב אמונה לא
רציונלי שהיה לי כדי לא להקשיב לו - אבל אמונה לא מנצחת את
רן.

נשענתי לאחור על המושב שלי, והמבט שלי התפוגג לעבר נק' מגוז
בלתי ברורה. "אני עדיין מאוהב במיכל" אמרתי, בקול הכי יציב
שיכולתי לייצר. דנה השתתקה, לא ידעתי מה עוד להגיד. אחרי כמה
שניות של דממה, שמעתי את דלת האוטו נפתחת, ונסגרת, לוקחת איתה
בחורה שבורה שחשבה שמצאה את אהבת חייה.

כן, כנראה שרן צדק. זה תמיד חד צדדי. העברתי להילוך ראשון,
חזרתי לכביש, והדלקתי את הטלפון הנייד. בטח רן עוד ער, נזמין
אותו למילקשייק.