סובבת אחר קץ הסבל,
וזנבו מתעתע בך
נחוג מעגלי אין סוף.

את לאה ורפה
ולבך מכותר בריק נטול כוח
לשאת על גבו את תלאות הרגש.

את אינך מלקקת פריה של דבורה
ולא רכונה על מלבושה הענוג של כבשה
שפתותייך משתברות,
משמיעות צקצוקי צרימה יגעים מעמל מחשבה.

הדי צחוקך הערבים,
מתחפרים אף הם בקלשוני הרהורים,
מרגמות של ספקות .
זיו יופייך נוטל ממך את מטמוני הפחד
מצל על יראות המגע הלא נודע.

משק כנפייך מפוטם אמביציה
להשיא בכפיו את בניו של אדם
איש איש אל זה אשר קרץ לו עת ילדותו מגג העולם.

מיתרי החמצה מנגנים נעימתם,
לוחשים אין הרף פזמונם הנשנה.
זעקי המנון יהבך עד חרקי את שינייך
אין תווים לא נכונים, בראשיתך בראת את החיים.