[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







די בי
/
סגורים

הם ישבו בחדר, לא מודעים לעובדה שצופים בהם. צופים בהם כל רגע,
כל דקה, בכל תזוזה. הם לא יכלו לזוז, הם חשבו שהם לבד, אבל הם
עדיין לא יכלו לזוז, הם עדיין לא הצליחו. ימים הם ישבו בשני
צידי החדר המצופה בלבן. ימים הם צפו זה בזו, לא אומרים מילה,
בוחנים. לאחר כמה זמן הם התחילו לטייל מסביב. זה איכשהו קרה
באותו הזמן, התחשק להם להתחיל ללכת. האנשים בחדר הבקרה פתאום
התעוררו, שופכים את הקפה שנרדם יחד איתם על הכרס. הם הרימו
מתגים, לחצו על כפתורים, מסתכלים טוב-טוב כדי לא לפספס אף
תנועה. שניהם צעדו, היא קצת יותר בעצב, אולי כי היא רק נכנסה
לחדר והוא היה שם שנים. היא לא אהבה לזוז, אבל פתאום התחשק לה,
אחרי שההלם הראשוני כבר עבר והיא השתעממה; והוא, הוא אהב לזוז,
הוא זז כל הזמן, לפעמים לא מרצונו החופשי, אבל מאז שהיא הגיעה
הוא הפסיק לזוז. הם לא ידעו כמה זמן הם זזים, הם רק ידעו שלקח
להם הרבה זמן לשנות כיוון. הוא ניגש אליה ראשון. הוא התיישב על
הספה שהיתה במרכז החדר. מולה היתה תלויה תמונה מפוארת של איש
מכובד למראה. "המנהל" הם קראו לו, כי אף-פעם לא גילו את שמו.
הוא הניע את רגליו על הספה, כאילו מחפש את התנוחה הטובה ביותר.
לאחר כמה דקות של התפתלות שבמהלכן היא הביטה בו בציפייה, הוא
סימן לה להתקרב. היא צייתה מיד והתיישבה לידו. היא מצאה מיד את
התנוחה הנכונה, או שפשוט לא העזה לנסות אחרות. הם ישבו וחיכו,
כל אחד לשני שיתחיל לדבר. זה היה לבסוף הוא.
"איך קוראים לך?" הוא שאל, כתפו קופצת בעווית.
"זה כבר לא משנה." היא ענתה במשיכת כתף.
"למה זה לא משנה?"
"כי פה לא צריך שם בשביל להציג את עצמי," היא ענתה בעצב.
"זה דווקא לא נכון." היא הסתכלה עליו. "גם פה מכירים זה את זה
רק עם שם."
"לי נתנו מספר." היא ענתה באותו עצב שאפף אותה מהרגע שנכנסה
לחדר.
"גם לי. אבל אנחנו לא אוהבים את זה, אז החלטנו לקרוא זה לזה
בשמות."
היא חייכה חיוך קטן. "קוראים לי מאיה."
"אני רן." כתפו קפצה שוב.
"מה הבעיה עם הכתף שלך?" היא שאלה באדישות.
"זה חלק מהסיבה שאני פה בגללה." הוא ענה במשיכת כתף רצונית. הם
הביטו זה בזו בדממה.
"אני פה בגלל אבא שלי." היא אמרה בפתאומיות והסיטה את מבטה.
"מה, הוא לא רצה שתסתובבי לו בין הרגליים בבית?" הוא צחק.
"לא," היא משכה בכתפיה, "הוא אמר שאני שקרנית."
"את שקרנית?" הוא שאל.
"לא יודעת, אבל יכול להיות שגם זה שקר." היא הביטה בו בעיניים
גדולות, הוא חייך.
"את מאוד רצינית." הוא אמר בבדיחות הדעת, כתפו קופצת.
"אני יודעת. אולי גם בגלל זה אני פה." היא משכה בכתפיה. "למה
אתה פה?"
"סכיזופרן."
"מה זה?"
"אני רואה דברים שנמצאים רק בראש שלי." הוא הביט בה. "אולי גם
את רק בראש שלי."
"אני לא חושבת." היא ענתה לאחר שתיקה קצרה. "אני הייתי יודעת
אם זה היה ככה."
הוא חייך, "כולם אומרים את זה."
הם שתקו ובחדר הבקרה כבר עמדו על קצות האצבעות, משרבטים את כל
מה שעדיין נותר לכתוב מהשיחה. הם קיללו בקול את המחשב שעמד
מולם, מלא בכתמי קפה.
"על מה את חושבת?" הוא שאל פתאום.
"על איך זה היה בחוץ." היא ענתה, וכתפו קפצה פתאום.
"היה חרא."
"נכון."
"למה לך היה חרא?" הוא שאל, מבולבל.
"למי לא היה חרא?" היא ענתה באדישות.
"יש בך כל כך הרבה עצב," הוא בחן אותה. "הייתי רוצה לדעת למה
היה לך חרא, זה מעניין אותי."
היא משכה בכתפיה. "לא היה לי טוב בבית, לא היה לי טוב
בבית-הספר וגם לא היה לי טוב אצל אחרים."
"ברחת מהבית?"
"הייתי אצל חברים שלי." היא ענתה באדישות.
"ולמה היה לך רע אצלם?" הוא התקרב אליה.
"הם לא התייחסו אליי טוב." היא ענתה בלי קול, והשתררה ביניהם
דממה מתוחה.
"גם לי לא היה טוב בחוץ." הוא אמר פתאום.
"התייחסו אליך רע?" היא שאלה, מביטה בו.
"לא. לא הבינו אותי." הוא ענה, פניו מתעוותים.
"גם לי זה קורה, אני מבינה, אל תתעצבן." היא ענתה במשיכת כתף.
"לא, את לא מבינה. אף אחד לא מבין. הם מסתכלים מסביב, ולא
רואים, הם מקשיבים לצלילים ולא שומעים, הם מריחים את החדר, ולא
מבינים שאנחנו לא לבד!" הוא צעק, קופץ על רגליו, מתלהט.
"הם פה, איתנו?" היא שאלה, פוערת את עיניה. הוא הנהן.
בחדר הבקרה הביטו מקצה אחד של החדר לקצהו השני, לא מבינים. הם
המשיכו לכתוב, מרימים טלפונים, מתקשרים למפקחים כדי שיתקשרו
למנהל הגדול. הם חשבו שזה משהו שכדאי שהוא ישמע.
"את רואה?" הוא שאל, מתנשף, מביט מסביבו.
"לא, אבל אני מבינה אותך. גם אותי לא הבינו." היא משכה
בכתפיה.
"אמרת שלא התייחסו אלייך טוב." הוא התיישב לידה שוב, קרוב
יותר, נרגע.
"כן, אבל אני פה כי לא הבינו אותי. חשבו שאני משקרת." היא
הרכינה את ראשה, משחקת באצבעות רגליה.
"במה לא הבינו אותך?"
"ברגשות שלי. לא הבינו אותם. הם חשבו שאני משקרת." היא המשיכה
לשחק באצבעות רגליה, כנמנעת מלהביט בו.
רן הביט לפתע לצידו, כמקשיב למישהו. הוא הביט בה בכעס. "מה קרה
אצל החברים שלך?"
היא משכה בכתפיה, מרכינה את ראשה עוד יותר.
"מה קרה שם?" הוא תפס בפרק ידה החשוף, ופתאום היא התחילה לצרוח
כאילו אש שורפת אותה. בחדר הבקרה קפצו על רגליהם, אובדי עצות.
הם הביטו זה בזה ואז בדלת הנסתרת שאותה רק הם יכלו לפתוח במקרי
חירום, אבל אז רן עזב אותה, והיא שכבה מכווצת על הספה. הם
התיישבו בכורסאותיהם, עדיין מתוחים ומביטים ללא הרף בשעון
הגדול שבחדרם. עוד חצי שעה יגיעו המחליפים שלהם.
"מה קרה?" רן צעק, מבוהל.
היא סובבה את ידה, מראה לו את הפצע הטרי.
"אני עשיתי לך את זה?" הוא שאל, נדהם מהרגישות שלה. בחדר הבקרה
עשו קלוז-אפ על היד שלה, מנסים להבין.
"לא," היא סובבה את מפרק ידה, מכסה אותה בכותונת, "אני עשיתי
לי את זה."
הוא התיישב לידה, ליטף אותה על פניה, מסיט קווצת שיער רופפת.
"למה לך?" הוא שאל.
"יש לי סיבות." היא אמרה חלושות.
"גם לי יש סיבות, ואני לא עושה את זה!" הוא צעק, "אני לא מקשיב
להם, אני לא מוכן שהגופה שלי תיזרק בטעות לאשפה כי לא שמו לב
לאדם שנפל על פח הזבל או שהגופה שלי תישאר ימים, נרקבת, בדירה
שאף אחד לא יודע עליה! גם לי יש סיבות, אבל אני לא עושה את
זה." הוא נרגע, מביט בה באכזבה.
"תנסה אתה לחיות ימים, שעות, אחרי שבבית של החברים שלך, של
המשפחה שלך, האנשים שאתה הכי בוטח בהם, פוגעים בך, משפילים
אותך, מנצלים אותך..." היא אמרה, קולה דועך בהדרגה, דמעות
בעיניה.
"מה עשו לך שם?" הוא קרב את ידו אל ראשה, והניח אותו בעדינות
על שערה.
"אימא שלי התקשרה באמצע, אבל הפלאפון שלי היה על רוטט." היא
משכה בכתפיה, מנסה לשווא לסלק את הדמעות. "לקח להם חמש דקות
להבין מאיפה מגיע הרעש הזה, ועד אז לא נשאר להם הרבה, אז הם
פשוט התעלמו ממנו."
"ואימא שלך לא חשדה?" הוא שאל, מביט בה בעצב. היא הנידה בראשה.
"הם אף-פעם לא חושדים." הוא אמר, יותר לעצמו מאשר למאיה. הוא
הביט לצדדיו, כמחפש דבר מה.
"אתה מחכה למשהו?" היא הביטה בו, מוחה דמעה.
"לא, רק מסתכל אם הם עדיין פה." האנשים בחדר הבקרה הביטו זה
בזה.
"למה שהם ילכו?"
"אולי הם רצו לתת לנו קצת פרטיות." כתפו קפצה בעצבנות, מאיה
פלטה נחרת צחוק קטנה. "מה מצחיק אותך?"
"אני לא מבינה למה אתה רוצה פרטיות." הוא התקרב אליה, מושך
באפו, כתפו קופצת.
"את מאוד יפה, את יודעת?" היא פלטה צחוק עצוב. "עם כל העצבות
שלך, יש... יש רצון לגונן עלייך, שהם לא יתקרבו ויגעו בך."
"זה נחמד מצדך לומר את זה." היא השפילה את עיניה, דמעות עולות
בהן שוב. הוא הניח יד על כתפה והקים אותה.
"לא אמרתי את זה סתם." כתפו קפצה, "אם לא היינו במקום הזה, אז
אולי אפילו הייתי חושב שאת מנסה לדחות אותי."
"למה לא לדחות?"
"אנחנו לא דוחים פה אנשים, כל מי שנמצא כאן הוא דחוי." הוא
נישק אותה על צווארה. "זרוק מהחברה, נטוש." הוא הביט בה, היא
משכה בכתפיה, דמעות בעיניה.
"אין לי אף-אחד אחר." היא אמרה.
"את דבר יפה." הוא השכיב אותה על הספה, מנשק אותה.
בחדר הבקרה עמדו המומים, בוהים במתרחש כאילו מעולם לא צפו בדבר
זה קודם לכן. המנהל הגדול, כפי שהם קראו לו, הגיע זה מכבר וצפה
במתרחש בעיניים מצומצמות, בעוד האחרים בוהים במסך, שופכים בלי
משים את הקפה השני שלהם ללילה.




ותודה ענקית להדס וניר המדהימים...


06.01.06







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איפה המכות?
איפה הפיצוצים?
מה זה צריך
להיות?




האדמו"ר מאוכזב
משיעור "ספרות
אנגלית של המאה
ה-18"


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/4/06 10:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
די בי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה