התהום הוא המחיצה המפרידה בין ייאוש לתקווה. אנא בחר כיוון.
רק אל תשכח שהינך נע במעגל.

היא הייתה שם. עמדה מהצד והסתכלה. הביטה בעיניה הגדולות וניסתה
להבין, ואולי לא ניסתה. אך מה שבטוח הוא שכבר לא תנסה לעולם.
חולצה גזורה, סוודר ענק, לפחות שלוש מידות מעל, גרביונים
קרועים ומגפים. המגפים לכלב. כלבה, ליתר דיוק. היא תפרה אותם
לכלבה שלה בקיץ שעבר. את זה היא סיפרה לי לאחר מכן. הפרט הזה
נחרט בזכרוני, הדבר שלא חשבתי עליו - שבקרוב הוא יהווה מצבה.
שמאלה - ימינה, ימינה - שמאלה, עלי במדרגות והביטי.
היא הביטה. ילדה  ממושמעת שכמותה.
שיער בהיר, עדין, אסוף בקוקו עם חוט גומי אשר מהווה קוקיה.
עיניים גדולות. יותר מדי. רואות הרבה. יותר מדי.
שקט. דממה. עוד מבט. האם האחרון? שוב שקט.
הייתה לה גם חגורה. בצבע כסף. מבריקה שכזו. וצמיד. סתם כדורי
פלסטלינה על החוט.
פצעים על השפתיים שהתייבשו מהקור. היא נשכה אותן כל הזמן. מין
רפלקס כזה היה לה.
המגפים היו קטנות.
"הכלבה הייתה קטנה." היא הסבירה.
"ואיפה היא עכשיו?"
"איננה."- לא אשאל יותר.
לחיים ורודות. צבע החיים. צבע לחיים. אשליה. הכל מהקור. הרי
קר בחוץ.
"ובפנים?"
היא רק הביטה עליי במבט תוהה.
לא אשאל יותר.
שמאלה - ימינה, ימינה - שמאלה, עלי במדרגות והביטי.
עכשיו מה את רואה?
שום דבר.
עשי צעד קדימה. מה מול עיניך כעת?
ת ה ו ם.
ומה מאחוריו?
מה יכול להיות מאחורי התהום?
תקווה.                      ייאוש.

התעוררתי בבהלה, כולי מכוסה זיעה. התיישבתי על המיטה ורעדתי.
פקחתי את עיניי לרווחה.היא עמדה שם. עמדה מהצד והסתכלה. ועליי
השתלט פחד. וכאב. הרבה כאב.


19.10.05