חלק שני מתוך: סוף-חורפית, מאת שי גטריידה, ברקאי ספרים
2003


בבוקר כשקמה התפלאה למצוא את עשהאל אתה, עדיין במיטה ישן איך
שאומרים כמו תינוק. שכב בפישוט איברים, שנתו שלווה ולא ניכרו
סימנים להתעוררות קרבה. העירה אותו ושאלה: "מה העניינים, למה
לא קמת, אתה באיחור ענקי לעבודה". אמר לה: "גמרתי להחליט. כבר
אין לי דרך חזרה". שאלה: "מה זאת אומרת?" והוא הסביר. שאלה אם
אין לו ספק במה הוא עושה והוא אמר לה: "כן, זאת נראית בשבילי
האפשרות היחידה". אחר כך ביקשה לדעת מה התוכנית שלו וסיפר לה
מה נראה לו כרגע לעשות.
ברבע לשבע צלצל הטלפון. הרימה את השפופרת, ענתה, מסרה אותה
לעשהאל ואמרה שזה מישהו מהעבודה.
האיש בטלפון אמר: "תגיד לי מה קורה אתך למה אתה לא מגיע, ההם
מחכים לך משש והם מתקשרים אליי כל חמש דקות שעדיין לא הגעת. הם
כבר מוכנים לטרוף אותך. דפקת להם את היום וגם לי, ואתה דופק לי
ככה גם את השם. מה אתך אתה חולה?"
עשהאל ענה לאיש בטלפון שייצא מהלחץ, הוא - עשהאל - כבר לא עובד
אצלם ובתשע הוא יבוא למשרד להחזיר את המשאית.
האיש אמר: "תגיד לי השתגעת, מה קרה לך?" ואחרי הפוגה קצרה
בהיעדר מענה מצד עשהאל הוסיף כמעט בתחינה: "אתה לא יכול לעשות
לי את זה!"
עשהאל ענה: "אני יכול לעשות מה שאני רוצה".
הקול של האיש נעשה לצעקה כעסנית, תובעת, ועשהאל יכול היה לראות
לנגד עיניו את פני האיש מאדימים ואיך סגול כהה פושה בנימים
המרשתים אותם, בעיקר באזור של החוטם ועליות הלחיים, והאיש ספק
נבח ספק ייבב: "אבל לפחות תסביר לי למה".
עשהאל שתק ושוב האיש נבח: "לא מגיע לי שתסביר למה?" והוסיף
בזעם שעל גבול איבוד העשתונות: "אתה יודע מה, אני בא לי לקרוע
אותך".
עשהאל אמר בלבו שהאיש קלט והוא נובח את שאריות הסמכותיות שהוא
רגיל בה כלפי עשהאל, והיבבות הן תוצאה של חוסר אונים שאין האיש
רגיל בו. האיש רגיל לפתור עניינים בתשלום, בציווי או בקומבינה
- והיבבות, חשב עשהאל, הן על הנזק הכספי שהאיש כבר סיים לאמוד.

עשהאל אמר לו: "אני לא רוצה להסביר שום דבר, תהיה במשרד בתשע
אני אשים לך את האוטו ואביא את המפתחות". וסגר.
האישה כבר הייתה לבושה, מחזיקה כוס תה בידה, בדרך להעיר את
הילדים כדי להכין אותם ליציאה. עשהאל אמר לה: "אל תעירי אותם
עדיין. אני אעשה את זה אחר כך. אני רוצה לדבר אתם, אני אקח
אותם לבית הספר ולגן".
היא אמרה: "הכנתי תה, יש לך על השולחן. אני לא אגיד לך שאני לא
פוחדת אבל אני מבינה שאין בררה, אז לך תעשה מה שאתה צריך. אל
תדאג לנו. אנחנו כבר נסתדר. להתראות בינתיים".
קרבה אליו, התנשקו נשיקה ארוכה והלכה.
ניגש להעיר את הילדים. התפלאו שהוא עדיין בבית. הקטן שאל: "מה,
היום שבת?" ועשהאל ענה "לא, פשוט נשארתי בבית היום".
אחר כך הלביש את הילדה שמלה וגרביון ואסף את שערה בקוקייה.
כשסיים לארגן אותה, הכין להם שתייה, שוקו ותה, דיבר אתם וסיפר
שהוא יוצא לטיול, הוא לא יודע כמה זמן זה ייקח, אמא נשארת אתם,
ויהיה קשר בינם כל הזמן. הבכור נתבהל שעשהאל נוסע לחו"ל ועשהאל
הרגיע אותו: "לא מה פתאום, הטיול שלי הוא כאן בארץ ובטח תבואו
לבקר אותי במקום שאני אהיה בו".
אחר כך לקח אותם לבית הספר והבן הגדול איחל לו זמן טוב, הבן
הצעיר בכה כשהם הגיעו לגן, הבת הצטרפה אליו, ועשהאל ניחם אותם.
חיבק את שניהם בערמה אחת ומחה את דמעותיהם ואמר שגם הוא יתגעגע
נורא ולא יפסיק לחשוב עליהם והבטיח להם הפתעות. הבת ביקשה כל
מיני בלונים בצבעים והבן החרה החזיק אחריה.
משם נסע למשרד והחנה את האוטו משא, ולפני שירד לנעול את תא
הנהג הכה באצבע צרדה וגרם לסחרור הדולפין התלוי לו מהמראה
והפיק צווחה ממנו. הוא אמר שלום לדולפין שמצא פעם בשוטו על שפת
הים, דולפין כחול גוף עם ענני לבן. לדולפין היה מקור צוחק
לרווחה, חושף לוע ורדרדה שבמעבר אל הבטן הייתה חסומה במחיצה.
שם במחיצה הייתה תקועה צפצפה המצווחת צווחת דולפיני יבשה. נכנס
למשרד הניח את המפתחות על השולחן ואמר שלום ושהוא מצטער שככה
זה יצא והוא מבקש שיטפלו בניירות המתאימים בהקדם כי הוא צריך
ביטוח לאומי, לא תהיה לו פרנסה בחודשים הקרובים.
בעשר וחצי חזר הביתה בלי המשאית ואחרי הבנק וסידורים אחרים.
עשה כמה טלפונים. בטלפון האחרון קבע עם אחד מוחמד להיפגש בתחנת
הדלק בכניסה לערד. מיד אחר כך ארז תרמיל גב המתאים למסעות
הליכה ארוכים. התרמיל שנשאר לו מזמנים קודמים היה מקומט כי זמן
רב לא השתמשו בו. עשהאל דלה אותו מהתחתית האפלה של ארון
הבגדים. גם שק שינה לקח ומזרן דק מגולגל, מעיל, מעט בגדים,
שלוש מפות מנוילנות שכבר היו קרועות בקפלים וכמה בקבוקי פלסטיק
למים, וכשכל אלה נדחסו, התמתח התרמיל, קיבל גוף, איבריו
התייצבו במקומותיהם הנכונים, כמו היה מקיץ מתרדמה ארוכה - חוזר
ממנה לחיים.
עם התרמיל צעד עשהאל לתחנת האוטובוסים המרכזית ונסע לערד.
בתחנת הדלק שבערד חיכה חצי שעה בערך ואז בא בטנדר סובארו אחד
חליל ואמר שהוא אח של מוחמד. מוחמד לא יכול לבוא, כי בדיוק בא
אליהם הביתה סוחר. חליל שאל את עשהאל מה בדיוק הוא רוצה ועשהאל
אמר: "גמל מאולף עם הכול, ראשייה וחורג', שקיים וגיד ואוכף
שאני עולה עליו ויוצא לרכוב. ותמכור לי גם שק תירס אחד".
חליל אמר לו: "טוב תעלה וניסע, זה רבע שעה מכאן". נסעו למקום
של חליל שהיה ערבוביית צריפי פח, בקתות מחופות יריעות שנתפרו
בשכבות של יריעות ניילון ושק, אוהל בדווי אחד עמד שם, והשאר -
מכלאות בעלי חיים עשויות משטחי עץ ניצבים - מחוזקים זה לזה.
חליל ירד מהאוטו, ניגש אל ערמה המונחת על האדמה, הרים יריעת
ניילון וגילה תחתיה ערמת ציוד. לקח ממנו אוכף וראשיה וחורג'
וגיד, הראה לעשהאל ושאל: "מתאים לך?"
עשהאל הסתכל ברצועות לראות שהן שלמות, יותר מזה לא הבין, וענה:
"כן".
חליל אמר: "אתה גם רוצה גרעינים. עכשיו אני מביא".
העמיסו את הרכוש החדש של עשהאל על הטנדר ופנו לנסוע לנאות
הכיכר אבל לפני כן קפצו לערד על פי בקשת עשהאל שרצה לקנות עוד
כמה דברים.
לפני הכניסה למושב נאות הכיכר פנו ימינה, ירדו מהכביש ונסעו
בשטח בתוך פתחה של ואדי, עד עץ שיטה אחד שמתחתיו אוהל. עץ
השיטה והאוהל עמדו בשוליים של שטח חוורי מבותר ומחורץ - מזרחה
מהם השתרעו הכיכר הירוקה, הימה הסלולה, ומדרונות עבר הירדן
המשתפלים אל שפתה. השעה הייתה שעת אחר צהריים, החום העיק על
עשהאל, הבוהק סנוור, וכשגמרו לחלץ עצמם מהטנדר אמר חליל:
"הגמלים במרעה, לפני הערב הם יחזרו, נחכה בינתיים פה".
נכנסו לאוהל שהיה ריק מאדם. חליל ניגש היישר אל בור המדורה -
הרמץ שבו היה חם - הניח עליו מעט זרדים שהיו מוכנים שם, ליבה
להבה מן הרמץ ושפת עליה קומקום שמילא במים מג'ריקן פלסטיק שחור
שעמד על יד. שם התגוללו גם כוסות זכוכית קטנות וחליל שטף אותן
בשתי אצבעות והעמיד אותן במסדר, מוכנות לקלוט את התה שיינתן
בקומקום, בעלים ובסוכר, לכשירתחו המים.
"של מי האוהל הזה?" שאל עשהאל. "שלנו", ענה חליל.
עשהאל ראה שבאוהל מפוזרים חפצים של בני אדם שיצאו כמו רק לרגע.
היו בו מזרנים והתגוללו שמיכות צמר ושקי שינה מאובקים. שקית
קמח פתוחה ושקית תה וחפיסת סיגריות ריקה. פתאום ראה נער מתקרב
במעלה הדרך לכיוון האוהל. הנער היה גלוי ראש ובידו מקל. עשהאל
חשב איך ראשו אינו מתפוצץ בשמש, והתרשם מאוד מן הצעידה האיטית
שלו. היה בה דבר מה שמקבל את מקומו בנוף ובאקלים הזה בלי להזיע
יותר מדי, בלי מאבק, דבר מה שמתאים את עצמו לכאן. והכול בפנים
ונטול מילים, חשב עשהאל.
כשהנער הגיע לאוהל ראה שהוא בן שבע עשרה בערך. על גבו היה
תרמיל קטן. הנער הקדים להם בקולו ברכה, נכנס לאוהל, לחץ את ידו
של חליל ששאל אותו מה נשמע ואחר כך ניגש והושיט בביישנות יד
לעשהאל.
חליל אמר: "תכיר זה סאלם אח שלי. זה הוא שנמצא כאן עם הגמלים".

עשהאל שאל: "אז הגמלים עכשיו לבד?" וחליל ענה: "לא. זיאד אח
שלי הקטן נמצא אתם".
סאלם התיישב ומיד התחיל לטפל בתה כי המים בקומקום כבר רתחו.
אחרי כמה דקות שתו תה ראשון ועישנו סיגריה שחליל כיבד בה את
שניהם.
חליל אמר: "עוד שעה וחצי בערך הגמלים יחזרו".
"כמה גמלים יש לכם?"
"כאן יש לנו בערך מאה עשרים גמל".
"מה אתה אומר, זה לא יאומן, לא חשבתי שעוד אפשר לראות בארץ עדר
בגודל כזה. אני חייב לראות את זה. וואו, מאה ועשרים גמל".
ועשהאל הרגיש שהדמיון שלו מתחיל לעבוד.
סאלם פתח את הילקוט שלו, פשפש בתוכו והוציא שקית ניילון שהיה
בה קמח, שקית שהיה בה מלח, שקית שהיה בה סוכר, שקית ובה עלי תה
וקופסת שימורים ריקה, מפויחת בצדה החיצון. מילא את השקיות שלו
משקיות שהיו באוהל, החזיר הכול לילקוט, הניח את הילקוט בצד,
קם, החליף כמה מילים עם חליל ומשסיימו את שיחתם אסף את ילקוטו
והלך.
חליל אמר לעשהאל: "הוא יוצא לעזור לזיאד להביא את הגמלים".
עשהאל אמר לחליל: "אני מת מעייפות, אכפת לך אם אני אישן קצת?"
חליל השיב: "מה פתאום, בבקשה, בוא תשכב על המזרון הזה". עשהאל
ביקש: "תעיר אותי כשהגמלים חוזרים, אני רוצה לראות את זה".
חליל עטה הבעת תמיהה לרגע אחד ואחר צחק ואמר: "תישן בשקט, אין
בעיות".
כשחליל העיר את עשהאל כבר הייתה השמש מעבר להרים. הגמלים היו
עדיין רחוקים, בפתחת הוואדי. דמויות ראשונות קטנטנות של גמלים
נראו מהאוהל וכשעשהאל מיקד אליהן את המבט הבחין שהן לאט לאט
זזות.
עשהאל שאל את חליל: "מאיפה אני יכול לראות את זה הכי טוב?"
וחליל ענה: "תלך דרך הוואדי מכאן ותעלה על הגבעה הזאת".
עשהאל נכנס לוואדי שהיה לו פתח צר כדי צעדים אחדים וקירות
גבוהים והתנקזו אליו ערוצים תלולים. אדמת הוואדי הייתה מכוסה
שכבה עבה של גללי גמלים. כתמי שתן כהים נימרו אותה. ריח חריף
עלה מן האדמה. אחרי שעשהאל התקדם כמה עשרות מטרים, נעשה הוואדי
למבוכי חווארים פתלתלים פריכים, אבקיים, שדמיונו של עשהאל נסער
מצורותיהם. דרך ערוץ אחד טיפס אל גב הגבעה וחשב בלבו אני לא
מאמין שאני נמצא במין מקום כזה. תוך כדי הטיפוס הבחין שהרגליים
שלו כבר לא חזקות כמו שהיו והקרסוליים והברכיים לא גמישים כל
כך ואיך הנשימה לא מסודרת. התקדם על גב הגבעה עד למקום מצוקי,
שממנו עברה הגבעה לדאייה מעל המישור הפרוש תחתיה. שם ישב.
למטה, הייתה פתחת הוואדי מנוקדת נקודות בכל מיני גוונים, מלבן
דרך כל גוני החום האפרפר והחום האדמדם ועד כמעט שחור, והנקודות
היו גמלים שזזים באיטיות. הבחין בנאקות עם בכרים צעירים שנעו
צמודים, ראה שתי נקודות שחורות אחת מאחורי העדר ואחת בצדו, אלה
היו סאלם וזיאד, והמסה הגמלית הענקית הזאת הייתה חותרת,
מתכווננת, מתנקזת בכוח משלה. במין שלווה תנועתית זזה אל
המכלאה. עשהאל ישב למעלה, על הגבעה, והתבונן בתהליך הזה שמתקדם
עם החשכה. ככל שהתקרבו החיות התחיל לשמוע געיות וכל מיני
צניפות שלא היו מוכרות לו לא בצלילן ולא בפשרן. החיות היו
מתנקזות אל תוך המכלאה שלהן בלי דחיפות ומרפוקים, מסתדרות,
זזות, חגות ושוב בודקות עד שמוצאות את מקומן ללילה. את החיות
האחרונות, האיטיות מן השאר או הסרבניות או המתלבטות, דרבנו
סאלם וזיאד בקולות ברורים ובתנועות ידיים שעשהאל התרשם שאין
בהן בעצם שום דחק למהר, גם אין בהן שום כעס או עצבנות אלא הן
איתות וסוג של דיבור ושכנוע פסקני שהחיות מבינות. כשהחיה
האחרונה עברה את פתח הוואדי, גרר סאלם עמוד עץ שהיה מונח בצד
וחסם בו את הפתח.
הוואדי רחש המולת צניפות וגעיות ובטישות קרקע וקולות שתן נופל
בקילוחים וקולות גללים מתדרדרים. החיות עדיין עמדו כולן על
רגליהן. הייתה שם עוד איזו תנועה פנימית של היתאמות למקום
והתרגלות אליו והייתה תנועת בכרים יונקים מעטיני אמותיהם, אבל
התנועה הזאת תלך ותחדל ולאט לאט ירבצו החיות על מקומן ללילה.
עשהאל הסתקרן אם החיות מבלות את הלילה במקומות קבועים ואם
גמלים ישנים ואם הם ישנים מה הם עושים עם הצוואר, וחשב שוב שלא
היה מאמין שעוד אפשר לראות אצלנו בארץ דבר שכזה. הרגיש בתוך
חלום.
ירד מן הגבעה, קרני אור נגעו בה נגיעות אחרונות, למטה בוואדי
כבר פשטה החשכה ולא הייתה לו בררה, הוא היה מוכרח למצוא לו דרך
בין החיות, וכשעבר בינן קצת פחד. כשנכנס לאוהל שאל אותו חליל
איך היה ועשהאל ענה: "תשמע זה פשוט לא יאומן".
חליל קרא לזיאד שיכיר את עשהאל ואחר כך אמר: "עכשיו הם יכינו
אוכל ואני הולך לקחת חלב". עשהאל שאל: "מאיפה אתה הולך לקחת
חלב?"
"יש נאקה אחת שאני לוקח ממנה חלב. חלב מגמל זה טוב. נותן הרבה
כוח. אני שותה כל יום חצי ליטר. ואם אני חולה אני לא מכניס לפה
כלום. רק שותה חלב מנאקה, עד אני מבריא".
עשהאל אמר: "אני אף פעם לא טעמתי חלב של נאקה", ונזכר איך לפני
שנים כשהיה בחופשה מהצבא יצא לטיול עם שני בדווים. בערב האחרון
נגמרו להם המים, בבוקר שאחריו עוד השתהו בשטח ובשעה תשע הוא
כבר היה יבש. זה היה בחודש אוגוסט והיו להם עוד שעתיים שלוש
הליכה עד לחצבה. הבדווים הציעו לו לשתות חלב מהנאקה אבל העטין
שלה היה מכוסה קרציות, הוא נגעל אמר להם שאינו מסוגל וצעד
מטושטש, ממקד את המבט בזנב של הנאקה שצעדה קוממיות לפניו, תוהה
אם יש לו עוד סיכוי או החלבונים שבמוחו נקרשים ממש עכשיו.
תחזיק מעמד אמר לעצמו תחזיק מעמד, אסור לך ליפול עכשיו, וחצבה
התקרבה אליהם אבל מה זה לאט. סביבם מן השמים אווירונים של הצבא
השליכו פצצות של בטון. הצליח לחשוב שאם מלבנון יצא בשלום זה לא
אומר שהוא לא הולך לאכול אותה כאן היום, בטיול. תהה אם הטייסים
רואים אותם, ואם הם רואים, האומנם יפסיקו את האימון ויחזרו
לנחות או יתעלמו וימשיכו - כי מעניין אותם רק להיפטר מהבטון
ולחזור למועדון, והטייסים יודעים שאיש לא יוכל לבוא אליהם
בטענות שהם לא ראו שני גמלים ושלושה בני אדם חוצים מתחתם בשטח
אימוני הפצצות. במאתיים המטר האחרונים בצעדה הזאת כבר לא חשב
אלא רק גרר אל הצעד הבא, אבל פתאום כבמין פאטה מורגנה, עשרה
מטר מהכביש, מול חצבה, בצד, עמד ברז השקיה. הוא נפל ונשכב תחת
הברז ואחרי ששתה - המים היו בבטן ועל הראש ובתוך החולצה - נשאר
שם מתחת לשיח רותם להרגיש את החיים חוזרים אליו.
את החופשה ההיא קיבל מהצבא בעקבות פציעה מטומטמת שנפצע. זה היה
בשנת אלף תשע מאות שמונים ושתיים בשעה עשרים ושתיים על כביש
החוף בצפון לבנון. הוא שמע במכשיר הקשר, ועשה על פי התרגולת מה
שהיה דרוש. הוא היה מוכרח להיות תכליתי ומדויק, עמדו לרשותם
שניות אחדות למיצוי העניין, לא יותר. הוא קם מן המחסה ועשה מה
שצריך, כלומר הביא אל נימה שחורה בין תאומי פנסים. אחר כך לזמן
ממש קצר, הרף אפשר לומר, חלה הפסקה בלילה הקיצי הנעים המשיא
באווירו למרחקים ניחוחות של מלח ושל עשב ים, עשב רמוס בתעלות
לחות בפרדסים וקלחי שומר וזמזומי יתושים. גרמי השמים פרטו
במסילתם. על אסכלה מלובנת בגינה ליד המארב בני אדם צלו דגים
שקפצו להם לערב מהים. ובהרף ההוא נהיה הלילה לתופת שלא תתואר.
אחר כך נרגע הכול פרט לגניחה שבקעה מגרונו של רך בשנים אולי
מגרונה של רכה. זוועה הייתה, זוועה, ועוד הלילה כיסה. וככה תוך
כדי ריצה למקום האיסוף, שוחח עם מי שלפניו על מה שקרה, ההוא
ביקש שיסדר לו במנשא איזו פצצה שנשארה, אבל היד לא נענתה.
פקח את עיניו בפעם הראשונה אחרי הניתוח במסדרון, כשהיו מסיעים
אותו להתאוששות, ומביט ככה אחורה, העולם נראה הפוך, הדבר
הראשון שראה מלמטה כלפי מעלה הייתה החברה שלו משיגה את המיטה.
רדפה עד לשם בווספה שלה, לא ברור איך נודעה, איך מצאה, מה
בדרך, לאן תעתה, גם בראשה, אבל עובדה, לבשה חולצת טריקו לבנה
ואת המכנסי ספורט הכחולים המפזזים את תנועת ירכה היפה, הנעימה,
המשוכה. עור חם, מחבב סרטוט, נגיעה, לטיפה. והייתה אצלה קסדת
הפלסטיק הכתומה. אולי חשבה שהוא חוזר אתה בווספה, מאחוריה. היא
המסיעה. הוא אהב אותה נורא מבעד לעייפות הענקית שחש, ועל אף
הכובד הבטוני של הראש שהיה כבד משאת, שהיה נשמט לשינה נוספת.
אבל בטרם, כבר ידע שמעכשיו דבר סגור עוד יותר בתוכו כלפי מה
שיהיה בחוץ, ובוודאי כלפי מה שהיה. ומקום מקבל, ונקי, גם רך
משהו, צוהל שמחה כמעט תמיד, שמחת חיים פשוטה, שמחה להגיד על
אבן שהיא סנדוויץ', גיר בין שני צורים, להתפלא ולהתפעל, להרים
מהאדמה ולתת מתנה, שמחה שכזאת יש בשבילו אצלה. לזה היה זקוק
אפשר להגיד באופן נואש. ואם לא נראה כך כלפי חוץ, הרי זה מפני
שאטם היטב את מסכת פניו הצעירים. אחרי ההתאוששות שמו אותו בחדר
אחר, עם עוד איזה עשרים בחורים, כולם מוברגי ידיים ורגליים
ומתוחים בכל מיני מתקנים. הוא הרגיש שם נבוך מאוד, כי הפציעה
שלו הייתה פשוטה לגמרי וקלה וטיפשית, והנסיבות, על הנסיבות מה
אפשר להגיד. לא חשב שהוא יכול לדבר עליהן עם מישהו, כך שאחרי
שלושה ימים וכל הביקורים האפשריים, הוא לקח את עצמו משם ועף
למדבר.
"עכשיו תשתה. אתה חייב", אמר חליל.
"אני יכול לבוא אתך?"
"אם אתה רוצה, בבקשה".
הם נכנסו למכלאה האפלה ועברו בין החיות. חליל טייל בינן, עשהאל
בעקבותיו, פוחד להימחץ, וכשחליל מצא את הנאקה שלו בתוך החשכה
חלב אותה לתוך קופסה ושם על המקום נתן לעשהאל לטעום. החלב היה
מתוק מתוק, נורא טעים - אי אפשר להשוות בכלל לחלב פרה.
לארוחת הערב אכלו טונה מקופסה וקציץ בשר מקופסה וסלט חומוס
חמוץ מקופסה, אחר כך לגמו תה, הרבה תה, ועישנו, וחליל סיפר
שהנערים נמצאים עם הגמלים כל היום בשדה והוא בא פעם בכמה ימים
להביא להם אספקה ולראות שהכול בסדר. בחורף הם רועים בנאות
הכיכר ולפני הקיץ הם עוברים לרעות בחלץ, ליד אשקלון. לעשהאל
הסיפור נשמע לא ברור והוא שאל: "אבל איך אתם הולכים לשם?" כי
הארץ סלולה כל כך כבישים מהירים והנתיבים חוצצים, ויישובים
ושדות ומטעים מגודרים, וכל מיני סוגים של פקחים, אז איך הולכים
את כברת הארץ הזאת מאה ועשרים גמלים צונפים, מעלי אבק, מטילי
שתן וגלל. חליל אמר: "אנחנו הולכים לנחל צין, עולים בלילה
במעלה עקרבים וממשיכים עד דימונה. מדימונה יוצאים ביום שישי
אחרי הצהריים והולכים על הפסי רכבת שבעים קילומטר מכה אחת
ובשבת בצהריים עוברים את הפסי רכבת מתחת גשר ואז אנחנו כבר
קרובים".
ועשהאל נזכר בסיפור יוסף והאחים.

אחר כך מתוך החושך קפצצו אורות מכונית אחת לעבר האוהל
וכשהמכונית הגיעה ירד ממנה בדווי מצומק, ישיש, מהסוג חסר הגיל.
הוא התוודע כאבי האחים. הוא בא עם כמה צעירים מן העיירה שליד
ערד. בא לבקר את הילדים שלו וגם הביא להם מצרכים. כשהאורחים
נכנסו לאוהל קמו כולם והילדים ניגשו לנשק את אביהם וללחוץ את
ידו. התחילו רחשושים ועשהאל הבין שהבאים זה עתה שואלים עליו
בלשון מהוסה. מי הוא, מנין בא, מה רצונו. אולי הם דואגים
שיתעוררו בגללו בעיות מיותרות לגמרי בשבילם. שלא ייצא להם
סיבוך מכל העניין. אחר כך כולם לחצו ידיים לכולם והאבא אמר לו
"אהלן, תפאד'ל", הם התיישבו על המזרנים ולגמו עוד תה ועישנו
עוד סיגריות. האבא גלגל טבק ירוק קצוץ דק, הצעירים הציתו
מרלבורו. מארחיו פטפטו בינם לבין עצמם ומדי פעם בפעם פנו אליו,
מנסים לשוחח אתו בשפתם. הוא לא הבין הרבה, היה פונה אל חליל
שיתרגם לו והם היו עוברים לעברית. האבא סיפר שבהיותו ילד בזמן
האנגלים היה רועה במקום הזה ואבא שלו לפניו בימי התורכים, ואבי
אביו - אולי ארבע מאות שנה הם רועים במקום המסוים הזה, נאות
הכיכר.
אחרי שהשתתק האבא, פתח אחד הצעירים דיבור ואמר שהיום גרים
בעיירות והכול אחרת, לא כמו שהיו רגילים מזמן. "היום לא כל
בדווי מגדל את הגמל. פעם לא היה דבר כזה שלבדווי לא יהיו
גמלים. אבל היום, בעיירות, אין מקום על יד הבתים בשביל הגמל.
בכלל אין בעיירות מקום לבעלי חיים. אבל זה נגד הטבע של הבדווי
לחיות בלי בעלי חיים. הוא לא יכול - הבדווי. יעני - אין לו טעם
לחיים. אז יש כאלה שמחזיקים כמה כבשים. גם אין היום הרבה מקום
לרעות גמלים בנגב. וצריך רשיון בשביל לרעות וצריך רשיון בשביל
לעבור מקום, והסיירת הם קובעים לך איפה לרעות, ואם הם תופסים
אותך לא במקום שקבעו לך או בלי הרשיון, הם מחרימים את העדר אל
הקרנטין בבאר שבע, שמה מוכרים את הגמלים לסוחרי בשר שבאים
מחברון". והבחור הפטיר: "העשב מן אללה, לא? והאדמה? יעני על מה
צריך רשיון?" מישהו שאל את עשהאל היכן הוא גר ולמשמע תשובתו
אמר: "וואלה אני עובד שם עם קבלן". עשהאל שאל והבחור ענה שבמשך
השבוע הוא גר בצפון בדירה שכורה, ביום שישי הוא חוזר הביתה, אל
האישה, ובמוצאי שבת עולה צפונה בחזרה. "רוצים להסתדר בחיים כמו
היהודים, מה אתה חושב אנחנו עיוורים?"
"אז למה אתה לא שם עכשיו?" שאל עשהאל. "כי עכשיו, בדיוק השבוע,
אין עבודה אצל הקבלן. קשה. קשה עכשיו. הרבה יושבים. אבל מחר
אני הולך למפעלים, שם אח שלי מסדר לי עבודה על טרקטורים". חליל
סיפר שהבחור הזה הוא בעלה של אחותו והבחור שדיבר לפניו הוא
בעלה של אחות אחרת שלו והוא אחיו של הבחור שדיבר זה עתה; עשהאל
אמר "ראיתי שאתם מאוד דומים".
האח הראשון סיפר שהשבוע נולד לו תינוק. עשהאל אמר לו "מברוק".
"אבל תראה מה זה", הוסיף, "עוד לא ראיתי את אמא שלו ואותו כי
אנחנו על צומת דימונה בשביתה. בלגן גדול עכשיו. לא שמעת?"
עשהאל אמר "לא. למה הבלגן?" התשובה הייתה שהם שובתים כי הממשלה
עבדה עליהם בעיניים. "לקחה את האדמה יעני ביטחוני המקום שם.
אמרו שחייבים את המקום לעשות מחנה צבא ונתנו אותה ליהודי אחד
שעשה חווה. אנחנו התפנינו משם מרצון - ושמונה שנים עוד לא
קיבלנו מקום לשבת קבוע. מאתיים נפש וכל הזמן מזיזים אותנו.
הילדים לא מכירים בית ספר - אם אתה מבין מה זה. צינור מים לא
מאשרים לנו למשוך. כל שלוש ימים אני צריך לנסוע בטרקטור ארבע
קילומטר להביא מים. מה עם רופא, מה עם טיפת חלב, לא צריכים
אנחנו? במקום שלקחו לנו, איפה שהיינו יושבים בהתחלה, היינו
מסודרים. אבל עכשיו וואלה כמו כלבים. אז בהפגנה עשרים בחורים
מהשבט יעני החזירו את המדים והנשק לצבא. גם ההוא בחווה יושב על
האדמה שלנו, ועשה אוהל יעני של בדווים עם שטיחים צבעוניים על
האדמה ומזרנים וכריות. כל שעה נכנס אצלו אוטובוס תיירים, תיקח
בחשבון כל אוטובוס חמישים איש, לוקח אותם סיבוב בגמלים רבע
שעה, מסביר להם על המקום ומה הוא עשה חדש שלא היה לפניו, אחר
כך באוהל הם מורידים נעליים ויושבים על השטיחים והוא נותן להם
להריח עשן ולאכול פיתות עם לבנה, ואחד בדווי שעובד בשבילו נותן
להם תה בכוסות כל הזמן, והם אומרים אח, אח. איזה חיים סתלבט יש
לבדווים, וואללה יודעים לחיות אלה פאנן. בלי לחץ כמו אצלנו,
בלי הבלגן. ולאן אנחנו חוזרים, אנחנו לא חוזרים, אנחנו נשארים.
כאן זה החיים האמיתיים. ואז המדריך אומר יאללה תהיו מוכנים
כולם, עוד עשר דקות בדיוק האוטובוס זז - והתיירים מתחילים למהר
על המקום שלהם, שלא ייסע האוטובוס מעזיב אותם לבד. וכל בן אדם
וואללה בעיניים שלי, משלם בשביל הדאווין הזה שישים שקל. מה
רע".
הבחור סיים לדבר ופתאום היה שקט באוהל, לדיבור לא באה משיכה,
והשתיקה - עשהאל התלבט - אם היא מכוונת אליו דבר, ואם כן מה,
ואם לא כלפי מי היא מכוונת ומה. על כל מיני אפשרויות חשב. והוא
רצה לשוחח אתם בערבית העילגת שלו אבל התבייש, והבין מעט מאוד,
כמעט שום דבר, ממה ששוב הם החלו לדבר בינם לבין עצמם, ומשום
שלא יכול לדבר אתם דיבור חופשי בשפתם, אמר בלבו - אתה נכה
עכשיו, וזה מאוד מאוד חבל.
והוא הרהר שמגיל שבע הוא שומע יום יום את השפה הזאת, בהתחלה
בבית הספר, מילדים בדווים שלמדו אתו. אבל בשנות בית הספר
הראשונות ההן לא התעניין ללמוד אותה. התעניין בעיקר בהגנה על
העברית שלו מכל מיני עלגויות שנפלו בלשון ילדי בית הספר במקום
ההוא, שהיה בשבילו מקום מגורים חדש. עלגויות שלא היה רגיל
לשמוע כמותן הופיעו דבר יום ביומו בחייו, והפחיד אותו שיפעפע
אליהן והן יפעפעו אליו, נותנות תירוץ סופי להתנערות לדבר מה
שניסה בכל מאודו שלא יתנער ממנו - ההשתייכות למקום מגוריו
הישן. הוא היה מודאג כל כך מאפשרות ההתנערות ההיא עד שביקש
מאמא להשגיח, ואם תשמע שהוא נפגם בביטויי שפתו - מיד תעיר לו
כי הוא מצדו עלול שלא לשים לב ופשוט להתרגל.
לא. הוא לא ביקש. הוא ציווה עליה לשים לב היטב. כי חוץ ממנה
אין לו מי שיתקן. זה היה בית ספר שהתאספו אליו ילדי עולים מכל
מיני צדדים וארצות וילדי המשפחות הבדוויות, והעלגויות היו
למשל: הכדורה הקטנה מתגלגלת. למשל: תנו לי לשנת החיים שלי
יוצאים לי. למשל: יציתי בחוצה למה שהגשם יורדת. וקללות. קללות
בכל שפות הארצות. ועשהאל את העלגויות ששמע היה עורך ברשימות.
לא היה לו ספק שהן עומדות לכלות. העלגויות. והוא שביקש להגן על
נכונות שפתו, שלט בקללות איומות בשש שפות, וגם אותן, על
הטיותיהן ומתיחותיהן לכל מיני אחיות ואמהות קדומות, היה אוסף
ברשימות. והוא שכבר אז העולם לא היה אחד ומוכר וברור בשבילו
אלא ההפך הגמור, היה כמה לאחרית הימים שתבוא בשבילו,
כשהעלגויות והקללות בלשונות הזרות יעברו מן העולם ויושב אל כנו
הסדר הישן שמלפני מקום מגוריו החדש.
בתיכון לימדו ערבית ספרותית והוא למד אותה בחוסר חשק, אבל רק
בגלל המורה שהייתה מעצבנת וצועקת כאילו מי יודע מה, אז הוא פרש
ממנה ועבר מגמה.
הנה אנגלית הוא יודע (נגיד), גם ספרדית למד, ואפילו בסינית
התעניין והתאמץ למצוא מורה, ומצא בצומת אחד קבוצת פועלים סינים
לבושי מדי חקי של מהפכת עמם. ערב ערב, קיץ, חורף, הייתה הקבוצה
מתכנסת בצומת ההוא ממתינה בדממה סבילה וכנראה גם עגומה. שלושים
ארבעים גברים שתוקים. חמורי מבע, אטומי מבע, עמומי מבע. איש
איש מקנן על סלו המועט. ממתינים לטיולית שתאסוף אותם אל מחנה
הלינה המגודר. ובמחנה - אחד מהם שהושאר, טבח בשכר שהם מפרישים
לו משכר יומם. ממתין לחזרתם עם ארוחת אטריות חמה. וכל מצרך
שכלכלתו חסכונית וזולה. ומן המחנה למחרת באור ראשון ואחרי מנת
אטריות שימלאו בה את כרסם יחזרו בטיולית אל אתר הבנייה. איש
איש, אחידים למראה במבט ראשון.
ומן הקבוצה הוכר לו וונג ובאחת נגוזה אחידות השאר. שנה וחצי
בכל יום שישי אחר הצהריים, בגמר העבודה, בא עשהאל אל המחנה,
שהיו דרים שם במיטות קומתיים, בחדרים חמוצים, ארבעה ארבעה.
ובין החדרים סבך חבלי כביסה עמוסים תמיד לייבש בגדי עבודה.
ומיד כשהיה מוריד רגלו מן המכונית היו מכירים מי הבא ולשם מה,
נלקטים אל סביבותיו או נקלטים או קולטים, פנים אחדים שוקקי
געגועים. צמאים, כמהים, למה שלא יזומן להם כאן; אישה, רק ילד
או ילדה אחת שמותר שם בארצם. שנתיים ימים יחלפו עד ישובו
לביתם. והם היו מלווים אותו למצוא את וונג זה שעשהאל בא לאסוף
אליו הביתה, ממחנה העבודה.
ועם וונג, אחרי שהיו מפשירים ריחוק, ומפשירים זרות, היו אוכלים
יחד ארוחה טובה כל המשפחה. כמו שכאן נהוג לחלק לצלחות. כמו
שאצלם נהוג שאיש איש דולה במקלות מתוך המון קעריות. ואחרי
הארוחה והשיחה האנגלית המתלווה, שהרי וונג מתעקש עקשנות רבה
ללמוד אנגלית. בכל רגע פנוי לומד אותה מתוך ספרים רכים. קריאה,
כתיבה, שיחה פורצת פרצה. ושיחתם זהירה זהירה. שלא לפגוע באיזו
אי הבנה שאלף התנצלויות לא יחזירו אל אי אמירתה. והשיחה עם
הזמן יש בה כבר השתובבויות צחוק וקליחה; אחרי שני אלה ולפני
הטאי צ'י שוונג היה עושה: נחל זורם, דג קופץ, רוח נשיבה, שלג
פתותים, שלג סערה, עץ אחד שלכת, הנצה, רעם ונוצה. חרב, שן
פתאום חדה. כך עשהאל היה רואה. מוסיקה. גם כאן מוסיקה. וזרימה
זרימה, כל הזמן זרימה, תנועה והשתנות. כל הזמן מאז ומעולם לכל
מקום לשום מקום אין תכלית אין תחליף אין עצירה עד כלות כל
הכוחות. סלע וענן. פעם אחת וונג אמר לעשהאל: "יו סטנד אגיינסט
מי (חזה אל חזה). נאוו. פוש מי. פוש, פוש, יוז יול פאוול. דונט
וולי (הם היו בגובה שווה ומשקלם פחות או יותר דומה) מול, מול".
עשהאל דחף בכל כוחו ו-וונג זה לא ניסט כמלוא נימה ממקומו. וונג
אמר "נאוו אי פוש יו. אל יו לדי. יו שול?" ועשהאל התייצב כמיטב
יכולתו. פיסוק קל, רגל קדימה, גם המשקל, כל הגוף מוכן. וונג
נגיעה קלה ועשהאל היה על הרצפה.
ובכן; אחרי הארוחה - ולפני הטאי צ'י שעשהאל היה עומד להתבונן,
אינו מעז לחלל, קדושה הייתה, קדושה - היה וונג נותן לעשהאל
שיעור בסינית. עשהאל היה משנן משפטים מוונג, מנסה לצייר מילים,
מתפעל שתכף יוכל לרחוץ בין מיליארד ורבע סינים ולהביא לשאר
העולם את בשורתם.
אבל ערבית הוא לא.
אף שיכול לשכללה על כל צעד ושעל. יום יום. בלי לשלם גרוש אחד
שכר לימוד. הנה בערבית הוא תקוע כבר שנים עם כמה משפטים
יחידים. אוזנו מחפשת בשפה תמיד צלילים מוכרים. שהערבית שפה
אחות היא לעברית. ואוזנו בערבית מתקשה להתרגל לצלילים חדשים,
ויתרה מזו: כשהוא שומע צליל חדש, הוא חש מופתע ומרגיש אכזבה
מסוימת. כאילו מישהו סידר אותו ומקשה עליו בכוונה. כביכול
הערבית אינה מתאמצת די להיות דומה. לכן ברור לגמרי שאין זה
מקרה ולא בכדי אין הוא יודע ערבית, כלומר. וכך עם הערבית הוא
מסתפק בכמה משפטי שו אסמק, מן ווין אינתה, ג'יב הוויה, המשמשים
לוודא זהות, ובכמה משפטים שאפשר אתם להידבר על עבודה. שום דבר
מעבר לכך.
אז האבא שלח את אחד הצעירים אל האוטו והצעיר חזר מחזיק רבאבה.
האבא כיוון את הרבאבה באורך רוח במשך כמה דקות ומשכיוונה השביע
את רצונו, התחיל לשיר. שירתו המתפתלת צרודה הייתה קלה ופתוחה
ונגינתו מדויקת וחסרת מאמץ במידה מדהימה, והיא הייתה מעשה אהבה
ובחושך לאור עששית הנפט ולאודם המדורה, היו עיניו עצומות והוא
לא היה, והוא היה לרבע שעה בשר יבש ועצם ורוח וזמן ואדמה.
כשסיים, קמו האורחים לנסוע ומיד אחר כך שכבו ארבעתם לשנת
הלילה.

בבוקר התעורר עשהאל לקול הצניפות והגעיות ונתינות השתן
הפכפכניות של מאה ועשרים הגמלים. כשעשהאל פקח עיניים המוט
החוסם את הוואדי כבר היה מוסט והגמלים אט אט, כמו קורי שינה
עוד נסוכים עליהם, היו יוצאים ויורדים אל הנאות שבכיכר.
הוא קם ורחץ את פניו ומיד זיאד שכבר היה על רגליו מזג לו תה
מהקומקום השחור שהיה שומר את חומו בשולי המדורה אחרי שרתח בו
הבוקר תה חדש. חליל עוד ישן שינה חזקה, מכורבל בשמיכותיו. זיאד
קרא לעשהאל לראות גמל אחד שהיה קשור בצד ואמר לו: "זה גמל
בשבילך".
עשהאל שאל: "איך הוא", זיאד ענה: "על הכיף כיפאק מאה אחוז",
ועשהאל ביקש ממנו "תראה לי איך שמים את האוכף והכול".
זיאד הראה לו ואחר כך הרביץ את הגמל וקרא לעשהאל שעמד בצד.
כשהתקרב, הגמל פתח עליו לוע. השיניים הקדמיות היו מפסלות
וכילפות והניבים זאביים, ארוכים וחדים. הגמל השמיע מין חרחור
או נהמה מתגרגרת וכל פרצופו לבש הבעה זועפת ומפחידה שהרתיעה את
עשהאל. הוא זז אחורנית שני צעדים בבהלה.
זיאד אמר לו שלא יפחד, עשהאל נשאר על מקומו והגמל המשיך בקולות
האלה עוד כמה דקות. לאט לאט עם ששככו הקולות, אזר עשהאל אומץ
וקרב ושם יד על ראש הגמל ודיבר כל מיני מילים עד ששניהם נרגעו
עוד יותר, וליטף בזהירות את הגמל בצווארו. זיאד מילא מים בשני
הג'ריקנים החדשים שעשהאל קנה אתמול בערד וזיאד קשר אותם לגמל
והראה לעשהאל איך לקשור את שאר הציוד.
כשחליל התעורר אכלו ארוחת בוקר יחד ואחר כך סיכמו בינם את
ענייני התשלום. חליל הציע לעשהאל לעשות עם הגמל כמה סיבובים
מסביב לאוהל כדי להתרגל. הוא קיבל את ההצעה ועשה, אבל בא
במבוכה בגלל המבטים שליוו אותו. כאילו הוא - חסר ניסיון שכמותו
- עושה להם הצגה. הוביל את הגמל בחבל וזיאד חנך אותו והראה לו
איך להרביץ ואיך להקים ואיך להעמיד את הגמל על המקום. כשעשהאל
הרגיש שמיצה, הוא נפרד מחליל ומזיאד וביקש שימסרו ד"ש לסאלם
שירד בבוקר עם הגמלים לכיכר. נפרד לשלום, אחז בחבל המחובר
לראשיית הגמל בידו והתחיל ללכת. הגמל הלך אחריו.
עשהאל פנה לכיוון נחל צין. היה עליו להקיף את האזור המבוכי של
בתרונות החוואר כדי להגיע לערוץ הנחל הרחב. אחרי חמש דקות
הליכה נעצר ואתו הגמל. הסתובב אחורה ולא ראה עוד את האוהל ולא
את הסכך הגבוה יותר של עץ השיטה ואמר בלבו "תשמע אתה פסיכי לא
קטן". הסתכל בפרצוף האדיש של הגמל שלא בזבז את הזמן והיה מעלה
מכרסו את גירת הבוקר, ועשהאל אמר בלבו "מה אני מבין", ו"לך תדע
מה זוממת החיה". כל מיני פחדים ניעורו בעשהאל, שזכר זיכרון חזק
את יפי תנועתה של החיה - פסיעות ארוכות שמתגלגלות בדבשת
ובצוואר לתנועת גל, ושכח לגמרי שהגמל הוא חיה עצומה כל כך.
תראה איזו גולגולת אדירה ואיזה כוח בלסתות האלה שגורסות שוב את
תוכן הקיבה. "מה אני אעשה אם הוא לא יהיה ממושמע. ואם יתחשק לו
להתנפל עליי". חיל עבר בעשהאל ורעדה, אבל הוא שב ופנה אל נתיבו
והגמל העמוס ציוד מאחוריו.
ועשהאל דיבר מילים בקול, כביכול יש עוד אדם אתו, אולי להניח את
בואו על סף המדבר, להודיע אותו, שיהא נכנס בעדינות, שלא יהיה
מתפרץ סתם, ואמר "שלום. אז הנה באתי אליך. אני כאן. לא יודע
לאן הולך עכשיו. יש אתי מזון ושק שינה ומפה ומים לארבעה חמישה
ימים, זה מספיק כדי להתחיל לעלות בנחל צין, ושבילים וזמן, אתם
תראוני לאן. ואפשר שנתחיל ברגע הזה ממש". אבל הרגע הזה התמהמה
מכל מיני סיבות והראשונה הייתה שאחרי כשלושת רבעי שעה של
צעידה, התרופפה קשירת הג'ריקנים ועשהאל עצר לחזק אותה, אבל לא
הצליח להבריך את הגמל. הגמל לא ציית לשום חרחור מן החרחורים
שהשמיע. הוא ניסה כל מיני, שינה והבדיל אותם, שום מנגינה לא
עזרה ועשהאל לא רצה להמשיך כי חשש שהג'ריקנים יישמטו ויתנפצו,
ובמקום להשקות אותו ישקו את המדבר. וכך עמד בשמש אובד עצות שעה
בקירוב, אוחז בחבל והגמל גורס את גרתו. לבסוף אמר לגמל: "אין
בררה אנחנו חייבים להתיידד, אחרת אני בצרה צרורה".
אמר לגמל: "שלא תחשוב שאני יודע איך עושים את זה",   ו"למה
חשבתי שבכלל אסתדר".
פנה לאיזה צל קטן והתיישב תחתיו, באין לו רעיון אחר היה עוקב
אחרי כל תנועת שריר, כל ניד אפרכסת אוזן, כל מצמוץ עין של
הגמל.
אחרי עוד איזה זמן התחיל הגמל לרעות בעשב הדל. עשהאל קם וניגש
ורק עמד לידו, קרוב, במרחק הושטת יד, והיה מתקדם לצדו, לאן
שהגמל, כל הזמן היה משמיע קולות ומדבר אתו ונוגע בו. כאשר חש
צמא שתה מהמים שהיו בתרמילו על הגב, וכך עבר זמן.
מתישהו בצהריים חש עשהאל רעב ומן התרמיל דלה פרוסת לחם ואז היה
איזה רגע שהגמל הרים את ראשו מן הארץ, אולי בגלל ההתעסקות
בתרמיל, וקלט את הריח, ופתאום שרבב שפתיים רוטטות אל ידו של
עשהאל האוחזת בפרוסה, שפתיים רוטטות שמאחריהן נחיריים מתכווצים
ומתרחבים חליפות ברחרוח מתרגש. עשהאל נדלק ונתן לו לנגוס
בפרוסה, הגמל קרע ומיד רצה עוד ועשהאל נתן ובו בזמן נגע בפעם
הראשונה בשפתי הגמל והרגיש כמה הן רכות - איזה ניגוד בין הרכות
שלהן ובין החספוסיות של החיה שמסוגלת ליובש וקרינה וצליפת סופה
וצעידה רבת ימים ורביצה ארוכת שעות על קרקע אבנית חמה.
ועשהאל אמר לגמל: "מהיום קוראים לך לחמון ואם אתה רוצה לחם
תעשה מה שאני אומר לך". את שארית היום הזה בילו באילוף כשעשהאל
מניף יד וקורא "לחמון בוא אליי", ואם לחמון ניגש, הוא זוכה
לקבל ביס קטון מעשהאל.
אחר הצהריים כשלחמון עמד, עשהאל אזר אומץ לנסות את הגמל והצליח
לחזק את קשירת הג'ריקנים בתוך כדי העמידה ואחרי כן פנה ללכת.
רצה להתקדם עוד קצת עד הערב כדי למצוא מקום נוח לשינה, שלא
יהיה קרוב מדי לכביש וגם שלא יהיה - בשל החשש לשיטפון פתאום -
בערוץ הוואדי. ובסופו של היום הראשון חנו במעלה נחל צין בערך
שני קילומטרים מן המקום שהם יצאו ממנו בבוקר.
כשעשהאל בחר את מקום החניה לא היה לו מושג מה יקרה הלאה, כלומר
איך יפרוק את לחמון כדי למלא את הבקבוקים שלו במים מן
הג'ריקנים וכדי להגיע לאוכל, למזרן ולשק השינה. לכן קשר את חבל
הראשייה של לחמון לאבן גדולה, פנה הצדה, קושש והתיישב להדליק
מדורה קטנה כמו שזכר מן העבר. אלא שהניסיונות להבעיר אש כילו
שני שלישים מן הגפרורים שהיו לו, והוא נדאג מהניסיון הלא
תכליתי הזה, וחדל ואמר נראה מה יהיה - וחיכה.
ולפנות ערב לחמון - מתוך רצונו או מתוך מה שמחליט בתוכו - על
מקומו כרע. עשהאל שם בכיסו פרוסת לחם, קם ממקומו, ניגש אל
לחמון ואמר לו: "עכשיו אני אתיר את הציוד ממך, שב בשקט, טוב
אתה, הנה קח לחם ולטיפה על ראשך".
ועשהאל המשיך ככה: "אני אקשור את אצילי רגליך הקדמיות כמו
שזיאד הראה לי, כדי שלא תישא רגליך מעמי הלילה, טוב אתה. הנה,
קח את שארית הפרוסה. תכף תקבל צלחת גרעינים. תראה שלא תצטער
שיצאת אתי. ומחר בבוקר כבר נמצא איך לארוז אותך בחזרה".
כל זמן ההתעסקות בהתרת הציוד ובדיבור הזה היה ראשו של לחמון
שבקצה הצוואר הארוך פונה אחורה, מגשש ומרחרח אל עשהאל, מקרב אל
אצבעותיו הפריכות את לסתותיו הגורסניות. עשהאל לא בטח לגמרי
בכוונות של לחמון, אם הוא בודק מה הסיכוי לקבל עוד לחם או
כוונותיו מרושעות יותר. וכשכרע לצד אציל רגל שמאל ואחר כך לצד
אציל רגל ימין כדי לקשור אותם, הרהר שאם לחמון מתכנן לחסל
אותו, הנה נקרתה לו הזדמנות מושלמת ללעוס את צוואר האדם
השברירי שלו - עכשיו כשהוא כורע תחת לסתותיו.
אבל לחמון לא חיסל אותו בינתיים וזכה לכן לקבל צלחת גרעיני
תירס, ועשהאל זכה לשתות ספל מרק אחד שרתח על המדורה שבעבור עוד
ארבעה גפרורים ניצתה. ועשהאל, אחרי ספל המרק ששתה לא רצה עוד
דבר בערב הזה, רק להתכרבל בשק השינה שלו כדי להתחמם מצינת
הלילה הסוף-חורפי.
מכורבל בשק השינה, השמים מעל היו קרים, חלקם מכוכבים וחלקם
מוסתרים מאחורי עננים. עשהאל הרהר שהוא שכח מזמן את דבר קיומם
ושכח כי יש מראה שכזה של עומק ושקט רוחש. הרהר על שקט רוחש, כי
אחת לכמה רגעים חלף לוויין בדרכו מאי אן לאי שם ומדי פעם בפעם
נפל כוכב. הוא הבחין שקבוצת הכוכבים גימל הדרום כבר זזה קצת
מתחילת הערב. אמר בלבו שבדיוק השקט הזה דרוש לו, הנה זאת התחלה
טובה לדבר שלא הותיר לו כל בררה אלא ללכת עד כאן. הוא שאל מה
עושים עכשיו בבית, הקשיב לסביבה ושמע את נהמת מנועי המשאיות
המזנקות בכביש הערבה, שמע את חריקת השיניים של לחמון המעלה
גרה, ומדי פעם בפעם מחרחר, ופתאום תהה כמה זמן לילה כבר עבר
ולא היה יכול להשיב, אף לא באומדן. רק ידע שעל אף עייפותו הרבה
- השינה הלאה ממנו.
אחרי עוד זמן הוא הכיר את האי שקט שנכנס בו. ניסה לגבור עליו
בכל מיני תרגילי אטימת מוח בתוך השק שינה, אבל הוא הרגיש לא
נוח לטמון את ראשו בשק השינה כי מה אם תתקרב אליו איזו חיה
רעה, יש פה צבוע וזאב וקרקל, אולי איזה נמר אחד נשאר. לחש
לעצמו זה לא אי שקט. זה מתח. יצא מהשק להפיג את המתח בתנועה.
התקרב אל לחמון וראה שהוא רובץ אך צווארו זקוף ומבעו דרוך
וערני, עוקב אחרי התרחשויות שהיו נסתרות מעשהאל.
ועשהאל הלך לקושש, ליבה מגחלים את המדורה והניח קומקום לתה,
אוף כמה לאט עבר הזמן עד שהתה רתח. עשה פיפי אחרי התה וחזר לשק
השינה, שוב הסתכל בשמים ושמח לראות עוד טיפונת תזוזה, הנה
קסיופיאה הסתובבה מעט סביב צירה. והוא הרהר מזל שאני רואה
לוויינים עפים. וכוכבים נופלים. מקצבי קסיופיאה איטיים מדיי
בשבילי. אוף. עד שהם זזים. ולא. אלה לא כוכבים, אלה שנופלים.
בכוכבים מתכוונים לכל מיני שמשות שמתכלות מתוך בערה פנימית.
אלה שנופלים הם חלקיקים אבקיים. נסחפים ונלכדים בכוח, נמשכים
ומתחככים, ונשרפים. בהירים כל כך. כל כך בהירים. וקצרים. זה רק
שאני מביט מכאן טועה לחשוב שהם גדולים וכבירים. והוא חשב על
בהירותם; איזו בערה מרוכזת מפיקה אותה. והוא חשב על ההסתובבות
של הגופים השמימיים סביב עצמם, ואיך תנועתם קשורה בתנועת גופים
אחרים. על תנועות התרחקות הוא הרהר ועל תנועות של התקרבות.
ועדיין הייתה השינה רחוקה ממנו. כבר שכחתי את זה, אמר בלבו,
אני כבר לא רגיל לבדידות. אוף אם היה לי פה אוטו הייתי עכשיו
נוסע הביתה. ועוד קצת אחר כך אמר בלבו זה לא מתח זאת מועקה,
ושוב יצא מהשק ושוב ליבה את המדורה ועוד זמן העביר על ידה,
אינו מצליח להתקדם הלאה במחשבותיו וגם לא להיחלץ מן המועקה או
לדלל אותה. הוא אמר "זה יותר מדיי בשבילי, אני הולך לאבד פה את
הקצת שפיות שעוד נותרה בי. מחר באור ראשון, לא מעניין אותי מה
יהיה עם לחמון, אני רץ לכביש ועולה על הטרמפ הראשון שיעצור
לי". והיה בהסכמה הזאת עם עצמו דבר מרפא ואחריו הרגיש שהוא כבר
עייף באמת וחזר לשק השינה.
שארית הלילה ההוא עברה עליו בין התעוררויות שבהן היה מצלם
בעיניו את תמונת השמים להיווכח שהכוכבים אינם נחים במסילתם
ונעים אל דעיכתם, ובהתעוררויות היה מרגיע ששום חיה רעה אינה
זוממת עליו, ובהתעוררות הלפני אחרונה, אור ראשון כבר האיר,
הרגיש איך באה עליו הקלה עצומה על אף שרירי הצוואר והכתפיים
התפוסים ועל אף הלאות שממנה נפקחו עיניו. באור הראשון הזה אהב
את קול מנועי המשאיות המזנקות בכביש הערבה, אהב את שחור הזנב
הראשון שבא להתעניין על ידו בפרירות כנף וזנב, אהב את לחמון
הרטוב מטל שעדיין היה דרוך וערני אבל דבר מה נראה בו ידידותי
יותר ורך כלפיו, ואמר "עכשיו אני אישן עוד קצת", נרדם הפעם
לשינה שלווה ועמוקה אם כי קצרה, וממנה הקיצו אותו הצקות זבובים
וקרניים של שמש מדברית חמה.
יצא מהשק פנה הצדה להשתין וניגש אל לחמון, ליטף אותו והגיש לו
צלחת גרעינים. אחר כך ליבה את רמץ הלילה בחומר הבערה שנשאר,
שפת קומקום תה חדש ועד שהתה יהיה מוכן פרס עגבנייה ובפרוסות
הלחם שעוד נותרו לו וכבר היו קשישות משהו, בפרוסות ובפלחי
העגבנייה ניגב טחינה גולמית מתוך הקופסה. הטחינה נתנה לו תחושה
של בטן מלאה, ובממרח שוקולד קינח את הארוחה. סיים לאכול והמים
לתה עוד לא רתחו, ובינתיים הקדיש את הזמן להכנות: מילא מים
מג'ריקן אל הבקבוקים וארז את הציוד שלו. וכשישב עם התה החם
המתוק אמר ללחמון: "בוקר טוב לך ריחיים על צוואר. דע לך שבלילה
כמעט ברחתי מכאן, עוזב מאחורי את כל מה שסחבתי אתי הנה, גם
אותך. רציתי לברוח אל הכביש ולעלות על הטרמפ הראשון שיעיף אותי
מהחושך, מהשקט, מהלבדיות. אני ביקשתי לי אותה ולא אמדתי את
שיעורה. בא הבוקר ועכשיו הרבה יותר טוב ואני רוצה שנמשיך. כי
אם אני מרפה וחוזר מכאן לפני שסיימתי לדבר עם עצמי, אם אני
חוזר בלי שביררתי לי דבר או שניים שבהם אני כפות או מהם אני
נכפה, אני הולך כמו כלום להתאשפז. טוב. מספיק עם זה. חשבתי
הרבה והחלטתי שהיום לא נתקדם אלא נמשיך להתאמן בלהתרגל. זה לזה
- העניין מובן לך אני מקווה. כדי שנוכל בימים הבאים ללכת יחד
את הדרך".
את היום השני שלהם יחד הם בילו פחות או יותר באותו המקום בנחל
צין, לא הרחק מהכביש. עשהאל התיר את אצילי הרגליים של לחמון,
הקים אותו והובילו בחבל, הבריך אותו וקרא לו "לחמון בוא אליי"
שוב הקים אותו וחוזר חלילה כמה וכמה פעמים. ועשהאל אילף את
לחמון לבוא אחריו בשרשרת רפויה, כלומר להתאים את מהירות צעידתו
לזו של עשהאל. אם העניין נשמע פשוט, אפשר לומר שאמנם אין הוא
מסובך, אבל התהליך לא עבר בקלות גמורה, מעשהאל נדרשה סבלנות
רבה כי הוא לא רצה בשום פנים ואופן להכות את לחמון במקל -
דווקא המלצה כזאת הוא קיבל מזיאד. הסבלנות השתלמה לו, כי אחר
הצהריים כבר הבריך את לחמון והחליט לנסות להעמיס עליו את
הציוד. לחמון לא הפריע ולא התנגד. גם עשהאל הרגיש שכבר כמעט
אינו פוחד מהגמל. רק עוד קצת, אולי טיפונת. בכל זאת. עשהאל
העלה את הציוד וקשר היטב. בבלוק נהגים מתח את חבלי הקשירה עד
שהתרמיל הצ'טקמק והג'ריקנים צייצו ומים מהם דלפו. עשהאל אמר
בלבו "אוף, אני מותש. אין מה להגיד. אני אפילו עוד לא התחלתי
להסתגל" ועשהאל אמר "בוא לחמון, קום, נתקדם עוד קצת הלאה עד
החשכה".
הם הלכו והלילה השני ירד, הלילה השני עבר על עשהאל קשה. בעצם
למה להפחית בתיאור הקושי? הלילה השני עבר על עשהאל קשה ביותר,
לרבות כאב ראש דק במצח, שפירש לו כי אין הוא מורגל בשהיית יום
שלם בשמש, לרבות פנים בוערות, לרבות בזבוז עוד גפרורים
בניסיונות להדליק מדורה, לרבות געגועים עזים לילדים. בייחוד
זכר את הרכות השמנמנה של הבת ואיך הוא מתרפק עליה כשהיא נדחקת
להירדם עליו, לרבות געגוע לאישה שלו, לרבות פחד חוזר מכל מיני
רחשים עד כדי כך שהרוח שאיוושה באותו לילה מעכה עליו את קצות
העצבים. ושוב כמעט נטרף מהלבדיות בשק השינה - עשהאל שהוא איש
משפחה ונהג בדימוס ואינו איש שדה וזה שנים אינו ישן במחנה, אלא
רק נשא אתו זיכרון יפה שכזה.
בבוקר היום השלישי התעורר עשהאל עם אור ראשון. מחוץ לשק השינה
היה קר ממש, אבל עשהאל התגבר ושלף את עצמו החוצה מתוך החמימות,
כי קץ באין אונים רב השעות בתוך שק השינה ורצה לפרוץ הלאה כדי
לחמוק מהפיתוי להיכנע, הרגיש שהוא מוכרח. בבוקר ההוא קם עשהאל
והיה לו מבט רע בעיניים והמבט הזה נשאר גם אחרי שרחץ פניו במים
קרים שזלגו אל כפותיו מג'ריקן שהיטה בלחיצה בין ברכיו. המבט
הרע היה על שער ראשו שנתקשה ונדבק ועל הזיפים הקשים שהשתלטו על
הפנים ועל צריבת השפתיים המבוקעות. המבט הרע היה על שום הפנים
השרופות - לא היה לו מה למרוח עליהן - ועל השפשפת התוססת במעלה
פנים ירכיו ועל כיווצי השרירים בשוקיו ובחגורת כתפיו וגם על
חולשת מותניו וקרסוליו. המבט הרע היה על שום הקור שעכשיו, ועל
החום שיאפוף אותו עוד מעט מביא אתו נודניקים של זבובים והמבט
הרע היה על שום הפחד בלילה ועל שום החשש מן הנעלם - לאן יבוא
ביום שלפניו. גם על הגפרורים שהולכים ואוזלים בקצב מהיר ועל
שהאוכל שהיה איתו ולא השביע ממש - שעות על שעות הייתה בטנו
מקרקרת מהטחינה הגולמית ומממרח השוקולד - והמבט הרע היה על שרק
יומיים עברו ואיך ביומיים האלה נשחק, לא, לא נשחק אלא נכתש
ממש.
אז עשהאל אמר ללחמון: "יאללה אתה שלא קר לך בלילה כי אתה מתחמם
ביום ולא חם לך ביום כי הדם שלך יש לו את הסוד שלו, יאללה אתה
שלא רעב ולא צמא, יאללה יצור מעלה גרה שכמותך ובוהה, תארוז את
עצמך לפני שאני חוטף את הקריזה. היום אנחנו הולכים ומהר למכתש
הקטן, אל המפעלים שם, אל הרעש, אל המכונות, אנחנו הולכים לנשום
קצת אבק. אני הלילה ישן באמצע מעגל של אור וקולות אדם ולא
בחושך לבד. אני מוכרח קצת לסדר את עצמי בשמפו ובקצף גילוח,
ונדמה לי שגם אתה תשמח לאיזה דלי מים טריים". אבל לחמון התעצל
לארוז את עצמו, למעשה לא נקף לשם כך ולו נקיפה פצפונה, לכן
עשהאל נחלץ וארז בזריזות וקשר את הציוד - הפעם הוא שם אל לבו -
בלי שום פחד או חשש מהגמל. כל דבר בא קשור למקומו הנכון כמו
שהראה לו זיאד.
עשהאל התחיל לצעוד במהירות, מחזיק את המפה בידו, ואחרי כמה
דקות כבר לא היה לו קר. בבוקר ההוא שעט עשהאל במדבר, בבוקר
ההוא עשהאל דהר. השמש חבטה בגבו, השמש שרפה את צווארו, לחמון
התקדם מאחוריו בלי להשמיע הגה, שקט כל כך היה לחמון, כאילו
אינו גמל כלל, לחמון היה דואה בעקבות עשהאל כפרפר. וכל אותו
הזמן קדח מוחו של עשהאל על שהוא בפחת הבלבול של חייו ומה יצא
מכל הבלגן הזה שהוא עורר על עצמו עד עכשיו. הרהר איך יום אחד
מהפכותיו ברורות כל כך ומתבקשות בעיניו ולמחרת לילו לא כלום.
ביום הזה אין הוא יודע מה רצונו. מה בעצם הוא מנסה, שבגללו היה
צריך לבוא עד כאן - מפיל על אשתו, מבהיל את ילדיו, נשלף מכל
המובן מאליו. אז הוא גילה שהוא כפות. יופי, בן אדם. בוקר טוב.
באמת סיפור גדול. יפהפה נרדם. ישנת טוב עד עכשיו. אולי לא שמת
לב אבל יש כמוך עוד שישה מיליארד. המון שאינם יודעים מתי תזדמן
הארוחה הבאה. המון שנעלם מהם מה ישכך היום את כאבם - שלא לומר
מתי תשזוף עינם - אם תשזוף אי פעם - את תרופתם. במה בדיוק אתה
רוצה לזכות. ומה הלאה תתרץ לך על הדרך הזאת. מה גבול שמת
לעניין. דוהר למפעלים. וכשתגיע אליהם. מה בדיוק תעשה חמש דקות
אחרי. ועשהאל אמר "תוריד מהלך בן אדם ותתחיל באמת להתרגל. שאם
לא כן - וזה לא מצחיק, חבל על הזמן. שום דבר לא יצא לך ממין
כזה מרדף. הכפיתות שלך נמצאות במקומן. הן לא יברחו. המליארדים
לא אקטואליים ממש עכשיו, די אם תפתור אדם אחד, והמפעלים - אל
תהיה מודאג. אתה תגיע ותמצא לך מישהו לדבר. עכשיו תתחיל לנשום
לאט. לאט יותר עשהאל אם אינך מתכוון לוותר. הזדקף עכשיו, הרפה
בכתפיים, הרפה, לא זה לא מספיק, אתה יכול יותר, איש אינו רואה
אותך כאן, הרשה לשחרר".
למפעלים הגיעו עשהאל ולחמון אחרי יום של שיטוטים בכל מיני
ערוצונים ואחרי שחצו בורות כרייה נטושים וחצרות עפר טחון עד
פודרה דקה תחת הגלגלים של כל מיני כלי מחצבה כבדים. הפודרה
הייתה פורחת סביבם עם כל שקיעת רגל לתוכה, מכסה את עשהאל מכף
רגל ועד ראש באבק הפריך, כן, כשהגיעו, היה עשהאל לבן לגמרי.
כבר היה קר כשעשהאל ניגש מהצד לבותקה של השומר. שקט של אחרי
יום עבודה היה נסוך על המקום, השומר ישב בבותקה שקוע בקריאת
חלק הספורט של עיתון, לא שם לב כל כך מה קורה בחוץ - מה גם שעל
הרצפה, מולו, תנור חשמלי קטן ליהט את רגליו.
עשהאל דפק על הדלת וכשהשומר פתח אמר לו: "שלום".
השומר הביט בו מופתע: "אה, מן ווין ג'ית אינתה?"
עשהאל אמר: "מכביש הערבה, אני נמצא פה בטיול, איפה אפשר לקחת
קצת מים בבקשה?"
עשהאל סיים לבקש והשומר היטה את מבטו, קלט את לחמון ואמר:
"וואלה, ולמין הד' אל בעיר?" וכשעשהאל לא ענה אמר: "ומה זה
עושה אתך?"
עשהאל, אינו מאמין לדברי עצמו, חיוך כיסה את פניו, אמר: "הגמל
הזה שלי".
"באמת, למה ממי קנית אותו?"
"מחליל".
והשומר כמי שהתאשרה הנחתו: "אה, מחליל של אבו סיף?!"
"לא יודע מה השם משפחה שלו, יש לו אח גדול מוחמד, הם עכשיו
יושבים עם הגמלים בנאות הכיכר".
השומר נתבדתה הנחתו הראשונה אבל משתמע היה שיש לו אחרת במקומה
ואמר: "אה, אז לא מחליל אבו סיף?" ושאל: "ואיפה הוא גר החליל
הזה?"
"הם גרים על יד ערד".
"אבל יש שני חליל על יד ערד, הוא יעני גדול החליל הזה או קטן?"
והוסיף: "אה אני יודע, זה חליל הרועה של השיח' חליל אבו סיף.
יש לו טנדר סוברו שמונים ושתיים בצבע לבן, נכון?"
"לא, בז' ".
"אז מה אתה קנית ממנו את הגמל, בשביל מה?"
ועשהאל - ליד הדלת של הבותקה וחום התנור שמתבזבז אל המפתן -
אמר: "כן, משהו כזה".
"ולאיפה יעני אתה הולך עכשיו?"
"האמת היא שאני רוצה לישון כאן אם אפשר".
השומר הרים מבט והוליך אותו סביב על מגרש הפודרה הרחב שסביבם:
"שו לישון כאן, מה קרה לך, מה אתה צוחק עליי, מה אתה רוצה
לישון בתוך הקמח הזה? אתה תיחנק כאן ותיקבר ובבוקר אף אחד לא
ימצא אותך. וואלה אני לא יודע מה אני יגיד לך. גם אין ביטוח.
אסור לי לתת לאף אחד להיכנס הנה סתם".
אחר כך נפערה שתיקה בינם - האחד מבקש דבר פשוט כל כך ומהאחר
נבצר - ומן האתנחתא הזאת, בלי להוסיף מילה, לקח אותם השומר אל
שולי מגרש הפודרה הלבנה והראה איפה יש ברז וסידר דלי להשקות
ממנו בראש ובראשונה את לחמון. עשהאל הודה - והשומר פנה בחזרה
לבותקה.
עשהאל מילא מים בדלי וקרא ללחמון. הגמל ניגש בצעד קל אל הדלי
וכיווץ את שפתיו כמו קשית, שאב את מי הדלי ההוא במציצה אחת
ועוד שלושה שמולאו בשבילו זה אחר זה. לחמון בשפתי קשית אל כרסו
שאב, וכשרווה צימאונו, חדל ושרבב שפתיו, זז ועמד בצד. עשהאל
מילא מים בכליו, ואחר כך התפשט מבגדיו, התגלח, התרחץ, חפף
בשמפו, משחיל תחת הברז באקרובטיות את גופו הדואב, הרגיל בעיקר
לתנוחת ישיבה - והרי המשאית כמעט מעצמה עושה את דרכה. את גופו
המצטמרר מן הקור השחיל מתחת לברז, תוך כדי חפיפה גמר בלבו
שיחזור אל השומר ויבקש להתקשר הביתה מהטלפון שבבותקה, ובכל זאת
ינסה לשכנע את השומר שירשה לו לישון באחד המוסכים ששם.
מה השומר הזה עושה עניין. אני בסך הכול לא רוצה לישון בשדה
לבד. עוד לא התרגלתי. אני מותש ומבוהל. אם אני אישן כאן יש
סיכוי טוב שמחר אקום רענן. מה אכפת לו, מה אכפת - אם איעלם
בבוקר מוקדם, לפני שבאים המנהלים לכאן. למה מה אני נראה כמו
אחד שעושה ברדק. אני אבטיח לו להיעלם מוקדם בבוקר בלי להשאיר
סימן.
אחרי המקלחת, קפוא כולו, לבש את בגדיו הנקיים, כרע לכבס את
בגדיו המשומשים זה ארבעה ימים. אור רך נמזג עכשיו, כתום חמים
מוחזר מן ההרים. בז אחד היה דואה בשמים הנאפלים, צועק
בעיגולים. ועשהאל עם הצינה והכבסים.
ומיד כשסיים עשהאל את הכביסה, כן, הוא היה לבוש בבגדיו הנקיים
האחרונים, שמע איזה טרטור מתקרב, פתאום הגיחו משאית מחצבות
ענקית ואחריה טרקטור כף על גלגלים. השניים שאיחרו משום מה
לסיים את עבודתם חלפו על ידו בדרכם אל המוסכים, מחוללים סערת
אבק שעטפה אותו, את שערו הלח עדיין, את פניו הרחוצים, את בגדיו
הנקיים שלבש ואת הכבסים שהיו תלויים בערמה על מוט ברזל בצד. את
תרמיל הגב שהיה עומד פתוח, הכול מילאו ועטפו בעננת אבק פוספט
לבן פריך.
עשהאל אחרי תדהמה חטופה, אחרי שהגיש כף יד ממששת אל שערותיו
ששוב היו מחוספסות וקשות ודבוקות אל ראשו כמו קסדה - נפל ארצה
ידיו על בטנו, וצחק וצחק וצחק. צחק עד שכאבה בטנו, המשיך וצחק
עד ששרירי פניו נתפסו בהעוויה - שמא לא עוד יכירו אותו מכריו
בפניו. צחק עוד, עד שנחלי בוץ מלוחים שטפו על לחייו, וכשגמר
לצחוק הרגיש שמתחיל בו דבר מה חדש.
הרגיש איזה חוזק קטן שרוצה להתגבר על חוסר האונים של הימים
האחרונים, ובכלל, ודי, נמאס עליו המצב הזה. להיות יום אחרי יום
מודאג או חושש או סובל או מין לא מרוצה כזה או מתקשה או לא
בטוח מה הוא רוצה, יהיה קורא למצב הזה איך שהוא רוצה. הוא כאן
לא מתוך שהוא חייב למישהו. בינו לבינו פועם העניין. הוא שסגר
והתפטר ונפרד. איש לא דחף. בתוכו נבט הדבר. השקה וגידל בפנימו
בשיחה. לך על זה בן אדם. הרגיש את החוזק הקטן משתחרר בו כמו
בריח נועל שעל מסילתו הוסט אחורה. פתאום התפלא להרגיש איזו
עליזות. אף שמחה מסוימת הכיר בתוכו. כן, כן, על אף הלבדיות
שטפו אותו גלי חדווה אחדים על היותו וגלים אחדים על שהוא כאן,
ועל שהוא מנסה הגם שאין שום הבטחה על מה שיתהווה. טוב לא צריך
להיסחף, לא הייתה כאן איזו הארה פנימית משחררת אלא רק הכרה
שהנה, לא מתוך שחשב ותכנן, ודווקא בשעה די שפלה, בתוך מציאות
פשוטה מאוד, נובט בו כוח שמראה לו סיכוי להתמודד עם כמה קשיים
הנופלים על דרכו.
אחרי שנרגע, שוב חפף את ראשו מתחת לברז, כדי לשפר סופית את
ההרגשה, וכשסיים - מהר מהר ייבש את השיער ועטף במגבת מפני עור
הברווז וקור הערב היורד - חס וחלילה שיצטנן עכשיו או יקבל דלקת
אוזניים. סידר את חפציו וקרא ללחמון שיבוא אליו ולחמון נענה,
הוא לקח אותו בחבל וחזר אל השומר בבותקה, השומר הרשה לו לטלפן
הביתה. את עניין השינה לא העלה שוב כי לא היה צריך את הטובה,
כבר לא הרגיש שהעניין הזה דרוש להצלתו.
הוא חייג, אלא שבבית לא ענה לו קול אנושי. ענה לו המשיבון בקול
שלו המוקלט בגוון מתנחמד עד ענייני עד מרוכך למשעי: "הגעת
לטלפון שמספרו כך וכך. ניתן להשאיר הודעה אחרי האות" - טו -
אמר אל השפופרת "שלום כאן אבא, רציתי לדבר אתכם אבל אתם אינכם.
אני מקווה שהכול בסדר אצלכם, אצלי הכול בסדר ואין חדש. אני
במכתש הקטן, אני מתקדם בכיוון כללי במעלה נחל צין. חיבוקים
ממני לכולכם וגעגועים, ותכינו לי הרבה הפתעות". ניתק את השיחה
והחזיר את השפופרת למקומה ומיד זז בנמרצות, ואמר לשומר "יאללה
תודה רבה לך, עכשיו אני הולך", יצא מהבותקה סוגר אחריו את
הדלת.
אפלולית הייתה נסוכה כעת על המצלעות שסימני מצוקיהן וערוציהן
וקמיטותיהן הפלסטיות של שכבות הסלע העושות אותן מיטשטשים להיות
חומה כהה, עבה, מעליה בשמים צחים, עדיין חיווריינים משהו, כבר
תולה היה כוכב הערב נוגה וסמוכה אליו רמיזת ירח בחרמש דק שקוף
כמעט, אפשר לקרוא שהוא גומר עכשיו, שפירושו חודש גווע בשמיו.
הוביל את לחמון הרחק ממעגלי אור אפשריים והלאה מקולות בני אדם
אפשריים והלאה מרעשי מכונות סתומות, מעלות אבק. צעדו חצי שעה
לתוך המדבר עד שעשהאל מצא ערוצון מתאים להם לשינה. הבריך את
לחמון, פרק אותו וקשר ללילה, הגיש לו את מנת הגרעינים שלו,
קושש והדליק ואכל משהו ושתה, ולסוף הערב נכנס לשק השינה, חש
עייפות, איך אומרים בכל יצורי גוו, אלא שהערב אל תוך העייפות
הזו נמסכה, בפעם הראשונה מאז יצא לדרך, שלווה. השלווה הייתה
מענגת אותו. היה לו טוב כאן. נעדר ממנו החיפזון לבוא לאיזה
מקום. נעדר הפחד הקדום שתקפו בלילות הראשונים, פחד שמתעורר
היכן שמתבססת תחושת חוסר אונים. הרגיש קרוב לאדמה הקרה שתחתיו,
לשמים המכוכבים שמעליו, לצלליות הכהות, לא יכול לדעת בחושך
המטשטש אם הן שייכות לרכסים הגדולים המלווים את מסעו או הן
קפלי קרקע צנועים המתקמטים במרחק צעדים אחדים ממנו. שכב בשק
השינה פירור קטן בממלכת השחור הרחבה המשתרעת סביבו, פירור קטן
ורך, פקוח עיניים, קל משקל הוא היה בשכבו כך בשק השינה, נושם
אוויר בכמויות קטנות, דבר מן הסביב אינו מעיק עליו. נעים היה
לו במהלך רגעים יחידים אולי בתענוגם, עד שהשינה פרשה עליו.
בוקר המחרת היה אפרורי וקר בצורה יוצאת דופן בחלק הזה של
המדבר, שונה לחלוטין מהימים שקדמו לו. העירו את עשהאל הקולות
שעלו מניסיונותיו של לחמון המוברך וקשור ללילה באצילי רגליו,
לקום ולעמוד לכבוד החיים הנכנסים אליו לבוקר החדש.
כשפקח את עיניו ראה עננים כבדים נוסעים במהירות אל עבר ירדן,
אל הרי מואב, ותכף הרגיש בחוזקה שהלילה קרה לו דבר מה מיוחד
ואסור לתת לו כך להסתלק מאליו בלי להתענג עליו קצת. זינק החוצה
מהשק, שחרר את לחמון, הקים אותו וקשר בגיד את רגליו הקדמיות זו
לזו כך שיוכל לשוטט עצמאית אבל לאט לאט.
לחמון פנה לרעיית בוקר בערוץ הקטן ועשהאל חמק חזרה אל חמימות
שק השינה, אינו מוטרד מהידיעה שבכל רגע יכול להתחיל לרדת גשם -
ואין לו שום אמצעי להתגונן מפניו. רצה לאחוז עוד קצת בדבר
מהלילה לפני שטשטוש ודהי יוציאו את טריותו. הדבר היה חלום.
כלומר הוא זכר שחלם. ויותר. זכר את החלום לפרטי פרטים שהיו
עוטפים אותו עכשיו. זכר בבירור את מה שראה בחלום ויכול היה
לספר אילו היה פה עכשיו אדם אתו. זה ריגש אותו מאוד. ריגש אותו
הדבר הנחלם עצמו, ריגשה אותו זכירתו מפני שמזמן מזמן, כבר לא
זכור לו ממתי, אינו מצליח לזכור חלומות ביקיצתו.
התחיל לשים לב לעניין הזה בשל סיפורי החלומות התכופים של אשתו.
לפעמים בשנתה נלחצת אליו וממלמלת מלמולים מוזרים שכאלה, ובבוקר
התעוררותה כבדה ואיטית ורכה - אינה מתפרקת מקורי השינה -
ושרויה בתוך איזה זמן פנימי שכולו שלה. נודפת את חמימות הלילה
היוצאת את ירכיה ובטנה ותחתיות שדיה מתיישבת על שפת המיטה
ומגלגלת בפיה לספר שחלמה. ועל מה. וכשמספרת חלום אמנם היא
מדברת אליו אבל בעיקר נדמה לו שמספרת את החלום לעצמה.
במשך הזמן שמע ממנה סיפורים על רדיפות, על בריחה, על כל מיני
משחקים, על ציור ציורים עם הילדה שלהם, על התפרעויות של ילדיה.
שמע ממנה על תשוקות וחשקים שצבעם כהה, ואז היה משמיע לה - "למה
לא הערת אותי" - בטון ספק נחמץ ספק שואל, כי איזה כיף מתוך
שינה אל תוך תשוקה להתנפל. אבל אצלו - יוק חלומות. לאורך שנים
אין שום כלום. רק חשכה או אולי לא חשכה אלא שכחה. כי מה זאת
אומרת אם אינו זוכר חלומות. האומנם ייתכן שכלל אינו חולם. הוא
שמע פעם ברדיו ב"שישים שניות על.." שאין דבר כזה, אדם שאינו
חולם. אם כן מה מתחבא. מה מסתתר ממנו פה. או מה הוא מסתיר
מעצמו. דבר רגש או אולי איזו ידיעה. באיזה תחום, באיזה היקף,
מה המניעה. בינתיים אין תשובה. ופתאום בא אליו חלום. והיו
בחלום חמימות וזיכרון רחוק וגעגוע, רצה עוד להחזיק בהם לפני
שיתפוגגו ממנו, כי מי יודע מתי יינתן לו לטעום שוב את הטעם.
מה חלם עשהאל בלילה ההוא? עשהאל חלם שהאישה שלו, בנו הבכור
והוא הולכים להם הליכת תיירים, הליכת בני אדם שזמנם בידם במעלה
רחוב יפו הירושלמי. הליכה מהורהרת. או! זה התיאור הנכון. כן,
הכיר שזה המקום. השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת, על גבול
הערב, חורפית, אפורה וצוננת, מזכירה לו את הבוקר הזה. הייתה
נינוחות מתפנקת באופן שבו חלפו לאיטם לאורך הרחוב, והייתה
לעומתם התנועה התכליתית, הנחפזת להספיק, של בני האדם המעטים
הנעים בשעה הזאת, במזג האוויר הזה, ברחוב.
עיני עשהאל בחלום עברו על קירות הבתים המחופים אבן שהייתה
מסותתת בפניה סיתות גס. גונה הראשון של האבן אינו ניכר בה עוד.
שחורה מפיח שדבק בה ועל פניה סימני כל מיני זליגות וכתמי
חזזיות שנבטו בנקבוביותיה. הגוון השחור הוא השולט בה. אלה הוא
מכיר, בתים באזור צומת יפו קינג ג'ורג'.
האישה והבן והוא פנויים להתבונן בחלונות הראווה, לשוחח שיחה
עצלה עד שהם עוצרים מול חלון ראווה אחד. החלון משקיף אל תוך
חנות, וממנו זורם החוצה אור צהבהב, רך, המשרה תחושת חמימות
בשיפולי הבטן, ויש באור הזמנה ידידותית למקלט מצינת השעה
ומזרות הרחוב. ומבעד לחלון הרחב נשקפת אליהם ההתרחשות שבתוך
החנות.
החנות היא חנות לכלי נגינה ולצורכי מוסיקה, והידיעה שאכן זאת
חנות היא לעשהאל ידיעה מוצקה. פזורים בחנות כלי נגינה: פסנתר,
תופי קונגס, משולשים, גיטרות, אורגנים. בהיקפה, לאורך הקירות
מדפים ארוכים נושאים חוברות תווים משומשות. רצפת החנות מרופדת
בשטיח חום המכסה את כולה ועליו כורעים בשורות, רגליהם מקופלות
להם תחתם, ילדים צעירים בגיל בית הספר היסודי.
הילדים אוחזים תופי מרים ומנגנים בהם. כן, הילדים בחלום מפיקים
נגינה מתופי מרים. אינם מכים בהם צלצולי רעש סתם. פני הילדים
מופנים אל מדריך היושב מולם. עשהאל מבחין שהתנוחה אינה נוחה
לילדים. אינה מעניקה את חופש התנועה הנדרש לגופיהם החיוניים כי
היא מאמצת שרירים.
המראה לוכד את תשומת לבם של השלושה שעל חלון הראווה. דבר מה
מושך אותם פנימה להיות עם הילדים המנגנים, לשאול אותם למעשיהם,
לשוחח אתם, להיות חלק מההתרחשות. מלהיב אותם שעל אף חוסר
הנוחות שבתנוחת הילדים, ניכרות שמחה רבה והתלהבות בנגינתם.
מסקרן אותם לדעת מה טיבו של המקום.
בשקט בשקט הם ניגשים אל הדלת, פותחים אותה, מחליקים חרש פנימה
ונעמדים אצלה. אינם מתקדמים עוד, משתדלים שלא יבחינו בכניסתם,
שלא יפרו את התרכזות המנגנים, שלא תוסט אליהם תשומת הלב.
חולפים כמה רגעים ובהם מאזינים השלושה לנגינת היחד. היא
מסתיימת ואיזו המולה מתרחששת. המדריך עובר לרבוץ בין כמה ילדים
ומסביר ומדגים.
בלי מילים עשהאל, אשתו ובנו חשים שהוא הבחין בהם ומקבל אותם אל
תוך הקהילה הקטנה. סבר פניו נעים, סבר פנים של אדם הקרוב לבני
אדם ומקרבם אליו. נהיה רגע קסום של שבת יחדיו כמעט משפחתי, ואז
נופל מבטו של עשהאל על הפסנתר. על מכסהו פרושה מפה לבנה ועליה
מונח כלי נשיפה. עשהאל מזהה את הכלי כחלילית בס. המקום נעים
לעשהאל. המקום נעים כל כך. זורמת בו אהבה לילדים, גם מורגש שהם
עושים את הנגינה שלהם בשמחה ובאהבה. אהבת מוסיקה זורמת מן
הילדים אל התופים האחוזים בידיהם, אהבה זורמת מן הילדים אל
המדריך, וממנו אל שלושת האורחים.
הסקרנות אשר לטיבו של המקום המיוחד מנקרת בהם ובחילופי דברים
קצרים עם המדריך, בקול נמוך, הם מתעניינים לדעת של מי המקום,
של מי החנות הזאת. כוונתם: של מי המקום המיוחד הזה. מי עשה
אותו. המדריך עונה שהמקום של אדם ושמו נחום, יקה אחד שבמותו לא
מזמן היה זקן מעל גיל תשעים.
תשובתו רוחשת כבוד לזקן המת נחום, עשהאל מבין בדרך כלשהי
שהמדריך לא הכיר בעצמו את נחום. אולי מסיפורים.
עשהאל מתבלבל מהסיפור. מה פירוש המקום של אדם אבל הוא מת.
ועשהאל עדיין אינו קולט מה בדיוק, ורגש עמוק של געגוע עובר בו.
גל הגעגוע הזה הולך ומתפשט בכל גופו. עובר בו איטי, איטי. שוטף
את כולו, הוא מרגיש ממש איך הגל חוצה את נשמתו, מרגיש את
הגעגוע שוקע בבטנו. כששוכך הגל מתנחלת בעשהאל הידיעה שכשייצא
מכאן, ייקח מהמקום הזה את הגעגוע ואת זכר החמימות ומעתה הם
ילוו אותו בכל דרכו אל שארית חייו. השם שנהגה, שם הזקן, הוא
שמו של הסבא האחד שלו. ועשהאל עדיין מביט בחלילית הבס המונחת
על הפסנתר.
פתאום עשהאל יודע. הוא מכיר אותה. זאת היא. אף שמעולם לא פגש
בה, דמותה היא חלק ממה שהוא. כמו משאת רחוקה. כמו מולדת ישנה
שבני מהגרים משתוקקים אליה מן המולדת החדשה, מטפחים געגוע אל
הערטילאי הזה שמהותו אינה זכורה להם, אינה מוכרת כלל, אולם
מטפח אותו, את הערטילאי הזה, זיכרון ההורים על טבע המקום שבו
גדלו הם ואבותיהם ואבותיהם שלהם, ששופע בו כל שאינו מצוי להם
בהווה. למשל ים שופע דגה שהטלת רשת קלה צודה ממנו ארוחה. למשל
זיכרון בוסתן שנשבעים כי השזיפים שצמחו בו היו כאלה - ומגישים
לפנים כף יד קעורה. למשל טבע בני האדם ששם. ישרות דרכם. טוהר
אמונתם. כך דמות החלילית טבועה במחזור הדם שלו. והיא נחה על
הפסנתר שלווה. שלוות זקנה מכובדת נמצאה לה, כמו לנחום באחרית
ימיו.
אל תוך החלום הזה פלשו קודם קולות הבוקר שעשה לחמון. הם הקיצו
את עשהאל לפני שהצליח לגעת במה שרצה כל כך מאז היה ילד והסבא
האחד, נחום, סיפר לו על החליליות שהיו לו והסיפור הזה היה
לגעגוע בלב עשהאל. אלא שעכשיו עשהאל בתוך שק השינה נראה כמו
גולם בתוך קליפה. מבחוץ אתה רואה רק פקעת או גלימה דוממת, אבל
בפנים, אתה יודע, מתרחשת איזו רקימה עדינדינה לקראת בקיעה, הוא
היה מתענג על הקרבה שזומנה לו כמעט לגעת בדבר שלו, הלא קיים,
והיה מצטער על טעם ההחמצה שנותר בו בהתנפצה. כמו החמיץ הזדמנות
שנקרתה לפניו להחזיר לסבא את החלילית שלו האבודה. גם עשהאל רצה
בה לעצמו למזכרת ולירושה, הרי מי כבר זוכר אותה ויטען עליה
איזו טענה, והוא היה נושף את הבל פיו אל דופן השק וחמימות
הייתה חוזרת אל פניו, ועשהאל הרהר שאם היא מצאה שלווה, אולי גם
לו לעצמו יש תקווה.
מה היה הסיפור של סבא של עשהאל. הסיפור שסיפר לנכדו בן השש הלך
בזמן ההוא אחורה שלושים שנה, ובספרו אותו שמע עשהאל איך
מצטרפות בקול סבא שלו נימה של שברון לב ונימה של טענה.
כשעשהאל היה בערך בן שש התחיל ללמוד נגינה בחוברת רוני חלילית
1. למד לנגן את "אל יבנה הגלילה, אל יבנה הגליל" ואחר כך את
"פרוש כנפיך", דואט ראשון לתלמידי חלילית. ועשהאל גילה בתוכו
רגש חזק לנגינה והוא מאוד אהב. ושם בחוברת היה איור של משפחת
החליליות: הסופרן, האלט, הטנור והבס, והילכה קסם על עשהאל
הדמות המגושמת של הבס ושמה חלילית, שם שחווייתו הראשונית צליל
סופרני עדין, קופצני, מתרונן בשובבות, והנה על אף הדימוי הקל
הזה הרי הוא מתוודע אל ענקית נמלכת צליל זו, שצורתה מדמה אותה
לבת חורגת במשפחתה.
פעם אחת בא עשהאל להרשים את סבא וסבתא בנגינתו בחלילית סופרן.
תחילה ניגן להם בשוויץ, על פי השמיעה, את מה שידע. כשסיים את
מצג ההרשמה, ביקשו הסבא לנגן מהתווים. הוא ניגן וסבא ישב על
ידו והמהם קול שני נמוך ואצבעו עקבה על התווים, ומדי כמה תיבות
ביקש הסבא מעשהאל להפסיק והפנה את תשומת לבו למקומות של נשימה
או לטעויות בנגינה ולאי דיוקים, סבא היה מבקשו לשוב להתחלה או
להמשיך מנקודת העצירה. עד שהתעייף עשהאל ואיבד ריכוז וסבא חדל
והשמיע לו "נו יופי, אבל יש עוד הרבה על מה לעבוד".
אז ביקש הסבא נחום את חלילית הסופרן וכשאחז אותה כמעט נעלמה
בכפות ידיו הגדולות, הוא ניגן אחרי כמה ניסיונות את "פרוש
כנפיך", גם לו היו טעויות והוא התנצל. לפני אשתו, רות, סבתו של
עשהאל שנמתחה מן המטבחון להאזין, ולפני עשהאל התנצל, ועשה
חשבון כמה שנים הוא לא נגע בכלי ועשהאל אמר לו "לא ידעתי שאתה
יודע לנגן".
סבא משך את המצח הגבוה שלו וסיפר לעשהאל בכובד ראש איזה מקום
היה למוסיקה בחייו בחוץ לארץ, כמה אהב לנגן, לבד וגם עם אחרים,
אבל בייחוד סולפג' בקולות אהב לשיר. סולפג', הבהיר, להשתוממות
עשהאל, זה לשיר על פי תוים. סבתא התערבה ואמרה שסבא ואחותו היו
שרים שירים של מוצרט, והיא, סבתא, הייתה מלווה בפסנתר, הקול
שלה לא היה טוב בשביל לשיר, וכשסבא ואחותו שרו הפנים שלהם היו
בשמים השביעי. הייתה להם חבורה, סבא המשיך, שהיו נועדים בבית
אצלם לערבי שירה ונגינה כל שבוע פעמיים, אחת באמצעו ואחת
במוצאו. בילדותו למד נגינה בכינור, כגבר צעיר פלש אל תחום
הצ'לו, קנה כלי וקיבל שיעורים, אבל לפני הנסיעה ארצה החליף את
הצ'לו בחליליות, כי חשב שהצ'לו אינו מתאים לתנאים שהם עמדו
לחיות בהם בארץ. אל המסקנה הזאת בא על פי מכתבים ששלחו להם
מהארץ החברים ובהם תיארו את תנאי העפר והאוהלים שבקיבוצים,
ורות ונחום וילדיהם לייסוד קיבוץ היו מכוונים. ונחום לא רצה
לוותר על העיסוק במוסיקה בגלל העלייה ארצה. המוסיקה נאצלת, היא
מראה יופי מושלם, ושעשהאל יחשוב מה היא נותנת לבן אדם. ובקבוצה
שהם חיים בה עכשיו - שיש בה, בכל אופן היה רצון היחד והחבורה -
למוסיקה ערך חברתי ממדרגה ראשונה. פריטת מוסיקה בצוותא מסעירה
אל הרצון להתקרב. עד שחבר יוכל לבוא אל נבכי נפש חברו. ויהיו
נהירים לו פני כל מקומותיה, פשוטים עם עלובים עם נשגבים. אחרי
כן יחדלו מקוצניות זה כלפי זה ומהפניית עורף ויאהבו איש את נפש
רעהו. ויוכלו לטפח את היכרותם ואת קירבתם, וידידותם ואמונם.
ואת תמיכתם זה בזה. חמימות יציתו בינם לבין עצמם. באלו גם
ייפטרו מן הצורך לחוקק להם הררים של חוקים הדרושים לסדר חיי
אנשים שאין בינם יחס מיוחד. ורעיונות שכאלה - סבא נחום הוסיף,
לא היו זרים למי שייעדו עצמם בארץ ישראל לייסד קבוצות
וקיבוצים.
נחום החליף אפוא את הצ'לו בחמש חליליות - שתיים סופרן, אלט,
טנור ובס - כדי שיוכל לנגן בהרכבים בארץ בכל מקום שבו ימצא את
עצמו. הכלים שהביא אתו היו הטובים ביותר שיכול להשיג בברלין
בימים ההם. הוא הדגים בקולו את סולם הצלילים של כל חלילית
מהחליליות ובידיו את מידותיהן ואת צורת אחיזתן, ואת פשיקת
האצבעות ההולכת וגדלה מכלי לכלי על פי התארכות הקנה, עד
לחלילית הבס שגודלה היה בעיני עשהאל - ילד בן שש - פשוט בלתי
אפשרי.
עשהאל הראה לסבא שלו את איור משפחת החליליות בחוברת הנגינה שלו
וסבא אמר "או, נכון, נכון, אתה רואה, כאלה היו לנו".
ועשהאל, שכל קרבה אפשרית של כלי נגינה הילכה קסם עליו וגם
הסעירה אותו עד שלבו הלם וחיל פשה במפרקי אצבעותיו, נתקף
התרגשות גדולה. רצה לדעת היכן העושר הזה שקיומו נעלם ממנו עד
אז.
מה רצה עשהאל. רצה לראות את החליליות, רצה למשש, לעשות בהן
ניסיונות נגינה. אבל הדבר הזה לא הסתייע, כי כשסבא וסבתא
הצטרפו לקבוצה ב-1937, מסרו את כל רכושם הפרטי, גם את
החליליות.
טוב, ודאי שמסרו מרצון חופשי - איש לא כפה. לא הייתה בדבר
שאלה. "זה הלא היה מובן מאליו, ככה נהגו כולם", אמרה סבתא של
עשהאל. תקופה מסוימת התגלגלו במשק, החליליות. אחר כך ניתק הקשר
אתן. לא יכולת לקבל תשובה מי השתמש אחרון, היכן הניח אחרי
הנגינה, ובא יום ואבדו עקבותיהן לתמיד.
איך אמר סבא: "מה שהיה לנו מסרנו בשמחה. בגדים, צעצועים, שולחן
נמוך וכיסאות של ילדים. התכוננו לבוא לקיבוץ. הכנו את עצמנו
לחיי שיתוף. התמזל לנו שעוד הוצאנו רכוש. והשתדלנו להביא חפצים
שתהיה בהם תועלת לקיבוץ. אבל החליליות. הרי זה כלי כל כך עדין.
צריך לדעת לטפל ולתחזק. חשבתי שיישמרו הכי טוב אצלי. הרי לא
הבאתי חמש חליליות כדי לנגן לבדי. וגם הצעתי שמי שירצה לנגן,
יבוא אליי בכל שעה ויקבל, וכשיסיים יחזיר. אבל לא ויתרו כי לא
ייתכן לוותר בענייני רכוש פרטי. הביאו את זה לאספה כללית. לא
הצלחתי לשכנע את החברים ולא נשארה בררה - מסרתי. הן היו בחדר
מוסיקה, משם כל מי שרצה יכול היה לקחת, והיו לוקחים ומתלמדים,
לוקחים ומתאמנים, לוקחים והולכים לשיר במקהלה בקיבוץ הגבעה.
שוכחים כאן ומשאירים שם, כי באמצע הלילה, אחרי יום עבודה בשדה
- מי זוכר פרט קל שכזה. וכששאלתי אמרו - למה אתה דואג. הכלים
האלה שלנו כמו שלך. וכששאלתי עוד פעם אמרו: נחום, אולי אתה
מתלונן נחום; כי אם אתה מתלונן על רכוש פרטי, אם יש לך אליו
סנטימנט אז תתבייש. אולי נחום אתה לא באמת צריך להיות כאן.
אולי אתה מטעה סביבך. פשוט מטעה. עד שהפסיקו להחזיר ופתאום אף
אחד לא ידע איפה הן. טוב, נעזוב את זה. אחת לפחות השארתי
אצלי". וסיפור התעלול הזה הקטן האיר את עיניו והפיק ממנו צחוק
שובבי.
זאת שנותרה בילדותו של עשהאל הייתה חלילית הסופרן האחת. מגולפת
בעץ כהה. בה ניגן דודו שהיה אז נער צעיר ומאיר עיניים, ובתצלום
פורטרט שחור-לבן שעמד על המכתבה אצלם בדירה, אוחז בה ברכות,
מביט אלכסונית אל הצלם, פניו התמות קורנות וזוויות שפתיו
משוכות בחיוך ביישני.
הקסם הפרטי של עשהאל, אחרי שהתגלה לו דבר קיומה, היה לפתוח את
מגרת המכתבה של סבא, למשוך תיבה שחורה שנחה בה בין ניירות פחם
משומשים לעטים צבעוניים, לשדכן ולסרט מדידה. הקסם של עשהאל היה
בהסרת סוגרי התיבה ובהרמת המכסה, לחשוף אותה מפורקת, נחה
בשלווה על מרבד קטיפה ירוקה. יפהפייה עצלה, שחומה, ריחנית
ודוממת. וברגע הבא לאחוז בחלקיה, לקרבם זה לזה, להתאימם,
בתנועה סיבובית לחברם לכלל ישות שלמה, לתת אותה בין שפתיו
ולהפיק נגינה צעירה.
מדוע הסיפור הזה עשה רושם חזק כל כך על עשהאל. מהסיפור נודע
לעשהאל הילד בפעם הראשונה שקיים זמן עבר, הוא הבין שמה שבתחום
הזמן שקדם לבואו הוא מחוץ לתחום נגיעתו. לעולם לא יוכל להיות
בו, לא לצפות בו, לא להשתתף, לא להכיר ממש או לחוות. נודע
לעשהאל שהעולם של טרם בואו כבר הכיל אור, אוויר, ואדם. והעולם
הכיל אירועים, ומעשים משומשים, וכבר היו בו רגשות של כמה בני
אדם. זאת הייתה ידיעה פשוטה מאוד, אמנם חסרת פרטים ובלתי
מתפרדת, אבל שלמת פנים, על העולם שנחסר מעשהאל ושממנו נחסר
עשהאל. המאורעות בסיפורו של סבא התרחשו בזמן שקדם להיוולדו.
אבא שלו, הבן של נחום, היה אז רק ילד קטן. הזיכרון הראשון מסבא
שלו, הוא כשעשהאל היה בן ארבע או חמש והסבא, נחום, בערך בן
שישים, מנהל המפעל בקבוצה. מה מנהל המפעל. הוא עצמו הקים את
המפעל שייצרו בו את קופסות הפח הכי טובות בארץ. בשנה שעשהאל
נולד הקים את המפעל. וכשעשהאל הכיר את הסבא נחום, המפעל היה
הוא והוא היה המפעל. מה זאת אומרת. אצלו היה האוטו של המפעל.
וכשחבר רצה להשתמש, היה בא לבקש את המפתחות מהסבא של עשהאל,
נחום היה מוודא שהחבר יחזיר לו את הרכב עד שעה מוסכמת, כי
תמיד, אבל תמיד, ואין בעניין הזה כל הגזמה, היה צריך את הרכב
לסיים איזו עבודה. כמה מכוניות היו אז לקבוצה, שתיים, אולי
שלוש, אחת מהן החזיק נחום. מכאן החשיבות. ובמשרד של המפעל עבדה
אתו רות - הסבתא של עשהאל. היא הייתה המזכירה. ידעה לנסח
מכתבים על פי הכללים המסחריים ולהדפיס בגרמנית, שהייתה שפת
אמה, בצרפתית ובאנגלית. ובקצרנות הייתה מסכמת ישיבות, שלמדה
בגימנסיה בברלין. ליוותה את היוזמה שהניע להקים מפעל שיתאים
לקבוצה.
סיפרה לעשהאל שהתחיל ביוזמה מתוך שראה את החברים, שכבר החלו
מזדקנים ועבודת השדה נעשתה להם קשה יותר ויותר. היו בהם כאלה
ששוב לא היו מסוגלים לעבודה גופנית. ידיים רועדות או סרבניות,
פה ושם גו שח, וניכרו צליעות, ושיתוקי רגל ושיתוקי חצי פרצוף,
פה ושם הופיעו שיכחות, ובעתיד יתווספו על אלה עוד. וממילא
החקלאות שוב לא דרשה ידיים אמיצות רבות כל כך כמו בשנים
הראשונות, כי המכונות משוכללות. אז מה אם אחד עוד התעקש לקצור
את האספסת בחרמש, והתעקש שלא יעלו על השדה "שלו" בטרקטור
ובקומביין אלא רק בסוס ועגלה. גם הוא יעבור. זאת עצימת עיניים
מצדו לחשוב שאפשר לעצור את מה שבין כך כבר קורה. והאנשים האלה
שכל חייהם קיימו את עצמם מעבודת כפיים בשדה, העבודה היא שנתנה
להם את מקומם בקבוצה, כלומר בעולם, על פני האדמה, אי אפשר סתם
כך לתת להם שלעת קשישות יהיו לכלים אין בם תועלת. במפעל תימצא
להם עבודה מתאימה.
כך חשב נחום. וכן שמוטב שלא תהיה פרנסת הקבוצה כולה תלויה רק
בחקלאות, שעונות מניבה ועונות מוכה. כשנחום התחיל במהלך הזה
שלא היה מקובל לגמרי בקרב החברים, הייתה אתו רות. נתנה לו יד,
כתף וגב. למה היא עשתה את זה. מי שהכיר אותם לא היה שואל, כי
התנוסס לעין איך היא משלימה מן הצד את ה"בן אדם שלם" שהוא היה.
"בן אדם שלם" זה מושג. זה לא צירוף מילים. את המילים האלה
כיוונה רות אל נחום.
ולמה המהלך לא היה מקובל בין החברים בקבוצה. כי הזיז ממקומם
הוותיק חלומות על חקלאות, שהייתה בשבילם מאז הנעורים הגלות
ארופיים שלהם, אם כל הגשמה. הם הרי רתמו את עצמם למימוש ההזיה
על יהודי שיש לו מקום משלו תחת השמש, יהודי חופשי, בן אדם
נורמלי שווה בערכו לבני האדם האחרים, והאומה המתהווה ממנו
מתקבלת אל בין אומות העולם. והגשמת החלום הזה, ארוסים אל רוח
האדם, נתפסה אצלם אפשרית רק בהתיישבות בארץ אבותם. מתוך שלום.
לא במהפכות והרס ושפיכת דמים אלא בחיי שיתוף מתוך שוויון. דרך
עבודת האדמה - שמניבה מזון לגוף ומניחה יסוד בריא לחיי האומה.
רק עבודת האדמה והחיים בתוך הטבע הקדמוני רב ההוד של ארץ האבות
- רק הם יחלימו את היהודי התלוש מרוח התגרנות - היא היא אם כל
גלותיות. ילך תגרן הגלות ויוליד מתוכו איש כפר, איש עמל צנוע
ועניו. ולהטו - התעשייה אמנם יכולה לפרנס המונים, אבל לא
להוציא את תלישות התגרנים. ודבר אחרון: הם לא באו להשלים עם
המציאות, לא להתכופף לפניה. הם באו לשנות אותה. ואת הרוב הם
יוציאו מתוך הטוב.
נחמדה אידיאת החקלאות, חשב נחום, אבל שוב אין בה די, והחל
במהלך המפעלי שלו, רות על ידו - מטפלת בניירת, מדפיסה את
ההתכתבויות בשעות הערב, אחרי עבודת יומה בבית התינוקות. תמיד
מוכנה עם קפה ולפחות שני מיני עוגות, פרג ותפוחים, או לחלופין
תותים וגבינה, לארח בחדרם את הספקים והקולגות והקליינטים. כאלה
היו מתארחים אצלם בערך כל שני חמישי ושבת. אדונים רוטטים
מהעיר, מלווים גברות מגונדרות בנעלי עקב, מגדלות שיער מעוצבות
- פרי שעות מספרה ארוכות - מתנוססות על ראשיהן, ארנקים קטנים
תולים באמות ידיהן. והאדונים והגברות האלה שדרך חייהם מהופכת,
כלומר קריקטורה מושלמת - היו מזמנים עצמם לאכול בחדר האוכל
בקבוצה, ובקיץ היו נופלים בפתאום, ככה לפני הצהריים לטבול
בברכת השחייה. וכמובן היו מוזמנים אחר כך לנוח, כי איך אפשר
להיות על הכבישים אחרי שתיים ולפני ארבע. וממנוחת הצהריים הם
היו קמים לקנח בקפה שחור ובעוגת הפרג או התות-גבינה. מגלגלים
שיחה על שערי חליפין ועל מצב שוקי העולם. נחום ורות מנעימים
סביבם. וכשהחמסין נשבר היו המבקרים נכנסים לפרייווט ומפליגים
לדרכם, אל העיר, היכן שעסקיהם אינם נחים מלעבוד עבורם.
ואז הגיע היום שבו פנתה רות למוסדות הקבוצה וביקשה לעבור מבית
התינוקות ולעבוד במפעל לצד נחום. בעצם היא כבר עובדת שם, זאת
עבודה נוספת בשבילה, ולעבודת בית התינוקות היא כבר לא כל כך
צעירה. כך אמרה רות וזה כל מה שביקשה. דיבורים שקטים התחילו
לוחשים מפה לאוזן בקבוצה ונהיו לצעקות באספה הכללית. אמרו שהם
משתלטים. תכף הם הופכים את המפעל לעסק פרטי. רק חסר שהחדשים
האלה יגידו לוותיקים מה לעשות. כבר עכשיו הם נותנים הוראות.
ומה זאת, אמרו, אם לא בורגנות. היו מי שאמרו שיש כאן התארגנות
של בעל ואישה - סליחה, חבר וחברה - שמעדיפה, על פני היחד, את
תא המשפחה. אנוכיות יש כאן שעוצמת את עינה אל טובת הכלל. סוגיה
עקרונית של יחס הכוח בין חברה ליחיד. וכל זה מוביל להקיץ את
הקץ על רעיון הקבוצה. כבר אפשר להגיד שלום ותודה.
רות הודיעה שאם לא ירשו לה לעבוד לצד נחום, תעזוב את הקבוצה.
מה אומרים עליה, שהיא אגואיסטית? איזה שטויות וטיפשות. ואם
הלשונות הרעות לא לוקחות את דבריהן, אם הערב היא לא תשמע
באוזניה את לקיחת האיוולת בחזרה, מחר בבוקר היא לא כאן. ונחום
בדבר הזה הלך אתה. למה. מי שהכיר אותם לא היה שואל. זוג יונים.
אהבתו עטפה את שניהם וזרחה בעיני ילדיהם. אחרי עשרים ושבע שנים
בקבוצה, בערך בני שישים, הם היו חדשים, כי באו עשר שנים אחרי
הראשונים, כלומר הם לא היו המייסדים.
ארזו מזוודות וסגרו את החדר ונסעו לתל אביב. אבל חזרו. אחרי
שהוכרע הוויכוח באספת החברים. עד שהוכרע, החווירו שני לילות
יקרים על אנשי העמל הללו המשכימים השכמה כפרית מוקדמת לפגוש
צינת אוויר, דממת שבילים, קרקור תרנגולים, געיית פרות ברפת.
אלא שככל שהיו יגעים להתווכח על צדדי העניין, בכל זאת להקל
בחשיבות העיקרון - לא לנטוש אותו כליל חלילה - לא היו מוכנים.
כך לילה וחצי היו דנים וטוחנים, דנים ובוססים, דנים ומתלהטים
על העניינים הפנימיים האלה היסודיים כל כך. קולות מעטים היו
מתלהמים וקולות רבים היו שותקים ומקשיבים. ובמחצית הלילה הלבן
השני, גברה שאלתו של חבר אחד מהמבוגרים, "אם מרוב אידיאל
ונשגבות הרעיון שאנחנו אוחזים, האם לא נעשינו אטומים, עיוורים,
סכלים, מצומצמים. האם מרוב רצון ליצור גן עדן תחתון אנחנו לא
הופכים את חיינו כאן לגיהנום עליון - תביטו עלינו, מנהלים את
הוויכוח הזה שני לילות". והשואל שאל אם לא השתנתה מציאות החיים
מאז הימים הראשונים, שהיום אולי אפשר להזיז עקרונות אחדים,
לשנות חוקים. שאל מי מהמתווכחים מוכן להישבע שמעולם לא חרג מן
הקווים הידועים. ואם טובת הכלל אינה נסמכת באיזה אופן מסתורי
על טובת האחדים. ואחרון חביב טען השואל: "למען החיים, חברים,
למען החיים המשותפים, שאנחנו תלויים, הלא בשלה העת להתעגל?
להיות פחות מרעישים זה על זה. כן. נינוחים יותר נהיה. ומתירים.
הרי אין לנו חוק נגד להיות כאלה. הביטו, כבר אנחנו מולידים כאן
נכדים. ומה אנחנו מורישים להם. צמצומי רוח, קשיות עורף
וקוצים". ובאשמורת השלישית, תחת עפעפיים כבדים - כבר היה הבוקר
גולש על שדרת הברושים - הסכימה אספת החברים להתיר לרות לעבוד
במפעל על יד נחום, והאספה הודיעה שאפשר להזמין אותם לשוב אל
הקבוצה, כי הקבוצה היא ביתם. אחרי עשרים ושבע שנה. תודה. עלבון
גדול היה הסיפור הזה בשבילם. ועלבון הריב הזה לא היה האחרון
בעלבונות שנשאו רות ונחום רעננים אתם. עד זקנה אחרונה.
רות למשל. פעמים רבות מדיי היו בשבילה החיים בקבוצה בלתי
נעימים או מוטב לומר הראו פנים קטנוניים במידה שנפש יפה ואצילה
אינה סובלת ואין ראוי שתשלים עמם. אולי בגלל הגילוי המוקדם של
המציאות הזאת, עברה רות מצד חזונות גן העדן עלי אדמות, והיא לא
הייתה נטועה ממש בקבוצה נטיעה שאדם מכיר בה שהיא יחידה לגביו.
אחרונה למחזור חייו. ובכל זאת החזיקה רות מעמד בקבוצה שישים
וכמה שנים. בשל נחום שלה שהיה דבק ברעיון - אדם שלם הוא היה
כאמור - ובשביל ילדיהם, שהקבוצה הייתה קושרת להם בית אהוב.
מה היו הפנים הקטנוניים בחיי רות בקבוצה. היה לה ריב ארוך שנים
עם בחורות שמקנאה ומהתנשאות שייחסו לה, בגלל כל מיני הבדלים
תרבותיים, מיררו את חייה. זאת כמובן הייתה הפרשנות שלה. טוב לא
כולן התרשעו אליה. אבל מי שהציקו, הציקו ביסודיות. הבחורים
דווקא היו בסדר גמור. באמת מעניין מאוד.
ולמה קינאו אותן בנות. רות באה בכל טוב מבית חופשי בברלין.
שנים עשר ארגזים של ריהוט וכלים ובגדים הביאה אתה, לרבות שלושה
עשר זוגות נעליים שיספיקו לה, אולי כך חשבה, עד שיהיה אפשר
להשיג נעליים בפלשתינה. ואילו בנות ריבה - הן באו מעיירות
מרודות, או ממשכנות הפרולטריון שבערי גליציה. והן ידעו איזו
ידיעה במסורת וביהדות אבל מושג מצומצם מאוד היה להן בטוב,
ביפה, בחוכמה הכללית ובתרבות. ומהרגע הראשון בנות הריב - שהיה
להן טבע קשקשני, רכלני מאחורי הגב, מעמיד פנים - מאותו הרגע
הראשון קינאו. הן קשקשו (במו אוזניה רות שמעה) שזאת יש לה גוף
טוב את יודעת למה. זאת, בחיים לא עבדה. הכול עשו בשבילה.
בברלין הייתה רגילה לשכב במיטה ובכל יום לקבל טיפול מסג' של
שעה. הן קינאו ברות שהייתה בשלנית טובה. כשעבדה במטבח חדר
האוכל המשותף, הבחורים אהבו יותר את האוכל שלה והיו מחמיאים לה
על בשלנותה. ומה הביא לרות את המחמאה; הייתה עוברת בחדר האוכל
אחרי הארוחה, אוספת מעל השולחנות את שאריות החמאה ולמחר מפילה
אותן אל הסירים שבישלה. ועל זה בנות הריב אמרו "הייקית גנבה
חמאה". זאת רק דוגמה.
או בעניין ביצים רכות שהן טובות רק אם מודדים להן שלוש דקות
בדיוק - בפחות או ביותר פשוט אינן ראויות. רות קנתה שעון חול
ובשמחה ובששון הביאה אותו למטבח, אבל בת אחת - מרוע לב או
מטיפשות, לך תדע מה, דנה אותו לבישול ברותחין עם הביצים.
והייתה בחדר אוכל בת אחת באמת בחורה בסדר גמור. רק מה - את
השולחנות הייתה מנגבת בסמרטוט ששימש אותה לניקוי הריצפה. וזה
דבר שאין לו הסבר ואין לו סליחה.
והיו ביניהן הבדלי גישה חינוכית. לדוגמה רות הייתה בעד מסגרת
חופשית לילדים. כשעבדה בגן, הילדים היו חופשיים להתלכלך באוכל,
להצטבע בצבעי ידיים, להתמרח בבוץ בחצר. אבל אצל בנות הריב: חס
ושלום. אסרו על הילדים ללכלך בגדים או לפרוע תסרוקות. הילדים
היו צריכים לשמור מרחק מהמטפלות. קרבת יתר מצדם הייתה מתשישה
מדיי. ומתסיסה. גם בלי ילדים, החיים היו לא מי יודע מה. אז הם
היו צריכים להיטיב להתנהג. הילדים. שאם לא כן היו צעקות. "אתה
עולה לי על העצבים", "תרד לי מהעצבים", "אתה תחטוף סטירה".
"אתה תחטוף סטירה מצלצלת". "אני אשאיר עליך את האצבעות שלי
חותמת". מה צעקות - צרחות חינוכיות. הייתה תנועת נו נו נו
באצבע מזהירה - כמה שהיא פשוטה כך היא מטילת אימה. ולפעמים היו
פאצות - זה סוג מיוחד של מכות חינוכיות - על הישבן.
והילד - לפי בנות הריב - היו מתגלות אצלו תכונות לא רצויות כמו
עקשנות וסרבנות שצריך להתעקש לפטור אותו מהן. יש הורים שאינם
בקשר עם המטפלת, נותנים לילד לאכול מה שהוא רוצה ולא מקפידים
אתו על שינה בשעות הקבועות. ההורים האלה גורמים לחינוך הילד
שיתקלקל. ואצל בנות הריב, לילד אסור היה לסרב לאכול מאכל שנתנו
לו בצלחת. בוודאי אם זה מאכל בריא, כמו גבינה לבנה. הרי גבינה
מחזקת עצמות ושיניים. ביצה קשה וכבד נחשבו למאכלים מבריאים
במיוחד. אצל בנות הריב הילדים היו צריכים לגמור כול מה שבצלחת,
שאם לא כן לא היו קמים מהשולחן. הייתה מטפלת אחת, מוסמכת לגמרי
מסמינר, שאחרי שהיא והילד היו מתעייפים מהפרינציפ של לא לקום
מהשולחן, נגיד בגלל ביצה קשה שהילד סירב לאכול כי הצהוב שלה
נהיה לו בפה בוץ דביק תופס חיך וחניכיים, המטפלת ההיא הייתה
שומרת לילד את צלחת האוכל על מדף גבוה. ומהמשלט הבטוח ההוא, אי
אפשר לראות מה באמת יש בה, הייתה הצלחת מודיעה שהנה יש לנו כאן
עניין עם ילד שלא רוצה לגמור. והיא, המטפלת, הייתה אומרת לילד
שיישאר בבית הילדים, שלא ילך לחדר ההורים עד שינקה את הצלחת.
אם לא ביום ההוא ינקה, אז למחרתו. מצדה זה בסדר גמור. אין לה
שום בעיה עם זה. הצלחת תחכה. יש לה סבלנות. לא בוער לה כלום.
אבל אצל רות, מה פתאום. ההפך הגמור. אתה לא אוהב את האוכל הזה?
מה להכין לך במקום? אתה לא מוכרח לגמור מהצלחת חמוד, אבל פעם
הבאה תשתדל לקחת פחות כדי לא לזרוק. אתה יודע שיש ילדים שאין
להם מה לאכול. רות גילתה הבנה לנפש הילד שמתעצבת מתוך משחק
חופשי ומפגש עם טבע ואדם. היא הייתה מכבדת את נפש הילד באותה
מידה השמורה אצלה למבוגר ודיבורה היה פונה אל תבונתו המתפתחת.
הייתה חומלת על רגשותיו, גם מראה לו חיבה, נוגעת ללטיפה
ומקריאה מתוך "מה אספר לילד", כי אל הספר הזה חיבת הילדים
והקשבתם הייתה הולכת. הנה גם בקרב הילדים רות הייתה אהובה.
והבדל כמעט אחרון. כשרות בתור מחוות תודה, הזמינה פעם אחת
בחורה אחת לשמוע אופרה אצלה בגרמופון - ורות בחרה משהו שהיא
במיוחד אהבה - אחרי שני רגעים הבחורה קמה ואמרה "מה ההיא צורחת
שמה", וגם "זה יותר מדי בשבילי הרעש הזה", והלכה. נו מה יש
להגיד על זה, מי יכול בכלל להבין חוסר תרבות שכזה.
אז זהו. כל מיני אי הבנות ולעג וצרות עין חשוכה מיררו את
שנותיה של רות. רות שהייתה אוהבת אדם, על עצמה חשבה לעתים
רחוקות, ורק להיטיב עם אחרים התכוונה בכל אחד מנימיה הנאורים.
ובשל ההתכוונות הזאת ובשל ידיעתה איך הדברים צריכים להיות,
ראתה את עצמה ראויה להערכת כולם. כל הזמן. בלי יוצא מן הכלל.
רק מידת קבלה כזאת הרשתה לעצמה רות. ובכל זאת, מאז אותה עזיבה
נעלבת של הקבוצה, עבדה במפעל עוד יותר משלושים שנה, כן, בוקר
בוקר עד גיל תשעים הייתה מתייצבת בשבע פחות חמישה רגעים - נחום
בחצי לשבע כבר היה שם - וכך עבדו שולחן על יד שולחן.
ולפני הקמת המפעל - שנים שנחום היה בבננות. מה בבננות. הוא היה
המזכיר של ארגון מגדלי הבננות הארצי. המציא כל מיני פטנטים
שקשורים בגידול מוצלח של בננות. הכניס שיטות עבודה. זכה להערכה
עצומה: למשל כשמורידים עלים יבשים בבננות ומדללים גזעים,
מרכזים אותם אל רווח אחד בין שתי שורות. את הרווח השני משאירים
נקי וחופשי לתנועה. ככה מקבלים מטע מסודר למשעי. מטע נקי שזה
בית חולים. פעמיים בשבוע מרססים בשמן מכונות שרוף כל ציץ עשב
שעולה מהאדמה להתעלק על המים והמזון של הבננה. הו, בכמה שמן
שחור השקו במשך השנים את הוד הקדומים של אדמת אבותם. קילומטר
מהמטע היית מריח מן האוויר ריח של גרז'. וכן, גם בעניין הזה
היה ריב.
הריב היה לפני שהתחילו לרסס, כשעוד עישבו בעבודת טוריה
יום-יומית פועל מתקדם בכל שורה. הריב היה על עוד קצת מאמץ
בעבודת העישוב. שנה אחת חישבו, נחום וגולדשמיט, הקולגה שלו
במטע והחבר הקרוב ביותר שלו, שהם הרוויחו עשרים וחמישה גרוש
ליום עבודה, בעוד ששכר פועל היה שמונה עשרה גרוש ליום.
גולדשמיט אמר שהרווח שלהם יפה ונחום אמר נכון, אבל אם ישקיעו
בעישוב את המאמץ הנוסף האפשרי, ישפרו עוד את תנאי הגידול של
הבננה ויהיה אפשר להרוויח עוד יותר. כאן פרץ בין השניים ויכוח
שהיה למחלוקת. איש מהם לא הסכים לוותר. גולדשמיט אמר שהגישה של
נחום אנטי סוציאליסטית, ונחום אמר שהוא מעולם לא היה סוציאליסט
אבל תמיד היה סוציאלי ורווחיות משופרת אינה סותרת את המטרות
שלו. עם העניין הזה העקרוני בא גולדשמיט לאספת הקבוצה וביקש
לחלק את המטע בין שניהם. נחום לא הסכים ואמר שאם כך, הוא הולך
לעבוד במקום אחר. בסוף נשאר נחום בבננות וגולדשמיט הלך להיות
מורה בבית ספר במושבה הסמוכה. מאז ועד מותו של גולדשמיט, לא
דיברו זה עם זה מילה במשך אולי ארבעים שנה.
גולדשמיט היה ותיק מנחום בארץ בארבע שנים, גוץ וחזק, המהיר
באוחזי הטורייה, ידיד נפש לנחום בקבוצה. הם הכירו עוד בתנועת
הנוער בגרמניה, והוא שהביא לנחום את אחד הימים המאושרים בחייו,
עיני נחום אדמו ולוחלחו ונצצו כשסיפר לעשהאל על היום שבו הוא,
נחום, החבר החדש, השווה את מהירותו בעבודת העישוב עם זו של
גולדשמיט המאומן, והם סיימו את העישוב איש איש בשורתו בקו אחד
יחדיו.
אז ככה שהסבא של עשהאל היה בקבוצה מנשואי הפנים. כך עשהאל הכיר
אותו. הוא היה אדם רם קומה, רחב כתפיים, חסון, ועשהאל תופס את
סבא וסבתא שלו ואבא שלו ודודיו כאילו מאז ומעולם הם היו
בקיבוץ, מקום שההשתייכות אליו הייתה נותנת לעשהאל הרגשה שהוא
חלק מדבר בטוח, יציב, נכון וחזק. כל כמה שינסה לא יצליח להפריז
בנפלאות ההרגשה ששוב לא חש בחייו אחרי שהוריו ואתם הוא, הילד,
עזבו שם ועברו לגור במקום אחר. במושב.
אמנם סבא וסבתא שלו דיברו בינם לבין עצמם גרמנית, אבל עם
ילדיהם ונכדיהם דיברו רק עברית, ואת ילדיהם, דודיו, עשהאל אינו
זוכר מוציאים מן הפה מילה לועזית. בעצם עכשיו אם הוא חושב על
כך, סבתא הייתה פונה אליו ב"מיין קינד", והיה לה עוד ביטוי
שהוא אינו זוכר מכאן את ההקשר שהייתה משתמשת בו, לכן אינו יכול
לנחש עכשיו את הפירוש - און גליבטיש - וכך, אף ששמע גרמנית
יום-יומית אצל סבא וסבתא שלו, מוזר מאוד עשהאל חושב, אבל הוא
לא היה מודע, ותמונת הגדילה שלו הייתה קיבוצניקית. צברית
לגמרי. מה שהייתה קרויה ישראלית.
בתמונה הזאת נכחו כאמור סבא וסבתא ואבא ואמא והדודים. כולם חלק
מהישראליות הקיבוצניקית המגשימה, הגאה ביצירתה, הזוכה להערכה,
המשוכנעת בצדקת דרכה, ועם זאת חסרת שקט פנימי וחסרת מנוחה
מהרהרת, מתלבטת, מעלה ספקות מתוכה.
והקיבוצניקיות הייתה הישראליות היודעת מה צריך להיות, איך צריך
לעשות, לאן צריך לחתור. באיזה מנהג, באיזו מנגינה ובאיזו שפה.
עומדת זקופה לעצמה כה בטוחה עד שהיה יוצא ממנה קול רם שהחריש
את סביבתו.
אבל עכשיו בשק שינה כבר ידע עשהאל את הנסיבות הסופיות שהביאו
את הסבים האלה שלו לארץ ישראל. הם היו ציונים מרגע שעמדו על
דעתם בנעוריהם. לעניין אחד ייעדו את עצמם - להקים קיבוץ
בפלשתינה ארץ ישראל. נחום רצה להכשיר את עצמו לעבודה חקלאית
כדי שיוכל לקחת חלק פעיל באירוש האדמה, וכדי שמתוך עבודה
גופנית קשה יעלה בידו להוליד מתוכו את היהודי החדש. רצה לייצר
אוכל כדי שיהיה אפשר להביא לארץ המון יהודים. אבל הוריו התנגדו
להתכשרות לחקלאות והייתה פשרה על מקצוע שיהיה שימושי גם בארץ
ישראל, ונחום למד להכין בעור חגורות שבר ומדרסים ועוד עזרים
אורטופדיים, כי על המקצוע הזה המליץ במכתבים מירושלים ארץ
ישראל פרופסור אחד, זקס, אצלו התעניינו ההורים של נחום.
ולמה התנגדו ההורים של נחום להכשרה החקלאית. קודם כול חקלאות
אינה עבודה ליהודי. שנית לא דחוף ליהודי גרמניה לעלות לארץ
ישראל. חלוצים מרוסיה וגליציה ופולין יבנו את ארץ ישראל, בעוד
הם, שהתבססו סוף סוף בגרמניה הליברלית, התרבותית כל כך - יקנו
בינתיים את השקל. דבר לא דחק מבחינתם. אבא של נחום היה פעיל
ציוני. לא סתם אחד. היה גובה את מס השקל בשכונתם ומעבירו
ליעדו. אז נכון, נחום ורות רצו לנסוע לארץ ישראל, אבל אמו של
נחום נפטרה ואביו חלה קשה, והם נאלצו להישאר, ובינתיים עד
שיתאפשר להם לעלות לפלשתינה ארץ ישראל, הדריכו בתנועה ציונית
נערים ונערות, מנחילים להם את ערכי עבודת החקלאות וההגשמה
בקיבוץ. הם גיבשו את הנערים והנערות לקבוצת התיישבות, שלחו
אותם לארץ, ונשארו בעצמם בגרמניה להדריך קבוצות נוספות. הכול
על פי צו העת והתנועה. ידעו בוודאות שהקבוצה שלהם תתיישב ובבוא
היום, כשהם עצמם יעלו, יצטרפו לשבת בקרבה.
לילדיהם, כשנולדו, נתנו שמות עבריים עתיקים אבל בהחלט רעננים -
כלומר לאו דווקא השמות המסורתיים המקובלים - והילדים בשחקם
בברלין בארגז החול היו נוטעים פרדסים מענפים שקטפו משיחי הגינה
הציבורית, והיו בונים קיבוץ בצד הפרדס ובקיבוץ בית ילדים.
הילדים היו משוחחים כאילו הם כבר גרים בבית הילדים, היו פונים
אל מטפלת דמיונית. משחקים שכאלה שיחקו הילדים בארגז החול
בברלין ורות מביטה אליהם מחלון דירתם בבנין שמעל.
אבל בברלין ב-1937 הייתה הסכנה מוחשית והפחד כבר גמר להצמית
אותם, כלומר סבא וסבתא של עשהאל ושלושת הילדים שלהם פשוט
התקיימו במציאות של אימה יום-יומית. אה, שום דבר מיוחד לא קרה
להם עצמם. שום סבל מיוחד איום ונורא מהסוג שהתפרץ זמן קצר אחר
כך. שום דבר שיש בו מן הזוועה ממש. סתם טריוויה של פחד שמתחיל
בידיעה כי אתה חלק מתהליך שמתקדם אל שלילת קיומך. סתם אתה
נתין. סתם אין לך זכויות אזרח. סתם אפשר שתזומן לחקירה ואחרי
יומיים שלושה יקראו את המשפחה שלך ויורו להם לשלם מאתיים
וחמישים מארק דמי טיפול כדי שייקחו אתם הביתה את הגווייה
שנותרה ממך. אפשר שיאמרו שבעצמך זינקת מגג הבניין אל החצר
המרוצפת למטה, אפשר שלא יאמרו דבר. קחו את הגווייה מיד
והסתלקו. מהר. לפני שנתחרט. או לא יזמינו ולא כלום אם נשארת
להם בחיים. סתם יניחו אותך להעביר את הזמן בינתיים באיזה מחנה
ריכוז. סתם. סתם. הכול בסתם.
לא, לא. שום דבר לא סתם לרות ונחום. שלושה ילדים יש אתם. לא רק
שניהם לעצמם. הכול ברצינות מאוד מבחינתם. לא היה שום אדם שיכלו
לפנות אליו לעזרה, שיפרוס חסות עליהם. זה נאמר רק לשם הדוגמה.
סתם המחשבה על הגיס שלהם זיגפריד, מעביר שבוע בעיר בנסיעת הלוך
ושוב בחשמליות כדי להתחמק מהזמנה לחקירה. ואבא של רות שבא אחת
לשבוע הביתה בזמנים לא קבועים. כדי להקשות על עוקבים אפשריים.
כדי שלא יראו אותו, עולה לדירה במדרגות האחוריות. חקירה על מה.
נאמר בגלל תלונת עובד על קיפוח מצד המעביד היהודי. תלונה.
חקירה. אבל הרי אתה משולל זכויות. אתה מוזמן לחקירה ואינך
חוזר.
סתם אישה צעירה לבד עם בנה בן השלוש. היא בת עשרים וארבע,
נוסעת מברלין עם הילד שלה החולה בשעלת. רוצה להבריא אותו בכפר
בהרים היכן שהאוויר צח ונקי, שוכרת חדר אצל איכר. אדם שמכיר
אותה, כי שכרה אצלו בעבר. אבל ילדי הכפר מנפצים אבנים אל חדרה.
מדברת בטלפון עם נחום ומבקשת שיבוא מיד לקחת אותם. נחום מצדו
מרגיע אותה ומציע לה להישאר למען הילד - והיא נשארת. נו - רק
הפעם, בשביל הילד. כשהולכת לטייל ביער לבדה, להתאוורר קצת,
פוגש אותה שומר חמוש, מכוון אליה רובה ונובח שהמקום הזה מחוץ
לתחום לשכמותה. רצה משם בבהלה אבל אינה יודעת לאן בדיוק. אולי
מבהלה מתבלבלים הכיוונים, גם אין היא בקיאה לגמרי בשבילי היער,
אינה בת המקום, רק תיירת, רצה ודואגת לילד שהשאירה אצל משפחת
האיכר בכפר. רצה בלי לדעת ממש לאן השביל מוביל, עד שהשביל
מוציא אותה בעברו האחר של הכפר והכול מסתדר. אבל הפחד והחשש
והדאגה והבהלה והאין-ידיעה והאין-אוויר תוך כדי הריצה. טריוויה
של חשש ופחד ועלבון.
סתם. רות מבקרת במכולת השכונתית, המכולת הקבועה שלה, שהיא מראה
בה את פניה פעם אחת ביום לפחות ללחם וחלב ומצרכי בית, שם
במכולת השכונתית שבה הרכילות עוברת ומתעדכנת, ובימים כתקנם אתה
אומר שלום ועונים לך, מכירים אותך ואתה מכיר, יודעים מה תיקח
בדיוק, כמה נקניק לפרוס לך וכמה גבינה ומאיזה סוג, כמה לחם
לשמור לך באיזה יום מימות השבוע ואיזה עיתון אתה קורא, כמה חלב
אתה שותה. קטנות שכאלה המאששות לך את קיומך. שם במכולת
השכונתית מלבינים את פניה באמרם שהביאה אתה למכולת את השעלת
כדי להדביק את בני העם.
או המקרה שקרה לנחום שנקלע למצעד האס-אס. הם צעדו בחזית כמעט
למלוא רוחבו של הרחוב ושרו משהו כמו "לא נעמוד עד שדם היהודים
יתיז מסכינינו", הקהל היו נדחקים אל שוליו ומצדיעים במועל יד
לכבוד הפלוגה הצועדת. מן השורה קפץ קצין ועמד מול נחום וצעק
"למה אתה לא מצדיע כמו כולם". נחום לא ידע מה לעשות ומה לענות
ויצאה ממנו צעקה "כי אני יהודי". נחום ידע שהגרמני יכול לחסל
אותו על המקום, אבל הגרמני נדהם כל כך מהתשובה, נחום ראה את
הבעת התדהמה על פני הגרמני. הוא צעק "תסתלק מכאן!" וקפץ חזרה
למקומו בשורה, והפלוגה צעדה, נחום פנה משם מהר מאוד, בלב שרוצה
מרוב חרדה ומתח והתרגשות לעוף מן החזה. כך התרחק נחום.
סתם פחד וכל הזמן אימה ועלבון שממתין לך בהתרחשות הבאה. הם
החליטו לעזוב כי הסכנה כבר הייתה רבה מאוד. בתחנת הרכבת בברלין
באו להיפרד מהם בני משפחה וחברים והיה בכי גדול. הבכי היה פחות
על הפרדה מהנוסעים ויותר בגלל החרדה על מה שצופן העתיד
לנשארים. ובנסיעה עד לגבול. מראה כל שוטר מילא אותם חרדה מפני
אפשרות של בדיקה והורדה מן הרכבת והפרדה בינם והופ, כל אחד לצד
אחר. בכל פעם שהאטה הרכבת את מהירותה הצטמצמו אל הכיסאות, ובכל
פעם שהאיצה חזרה הציצו החוצה מן החלון ופנימה לאורך המעבר
בקרון כדי לברר את סיבת התמרון, לוודא שלא טמנו להם מלכודת
מתחת לאפם עכשיו בנסיעה החוצה, בנסיעה האחרונה. לא נספר על
החששות שהיו משתלטים עליהם בעצירות בתחנות, ולא נספר על
הבדיקות במעברי הגבול. איזו הקלה הם חשו ביורדם מן הרכבת
באיטליה. שיכורים, טובי לבב, חופשיים, קלי תנועה כפרפרים
הסתובבו בטריאסט בימים שנותרו להם עד להפלגת האנייה שעל סיפונה
יבואו לפלשתינה ארץ ישראל.
ועשהאל שהוא בחור גדול, עכשיו טמון לו בשק שינה בנגב, על פי
המכתש הקטן, בערוץ של נחל חצרה, ורק עכשיו הוא תופס, לא, לא
תופס. יודע. לא, לא יודע, הוא ידע. מכיר. אולי זאת המילה.
שמבעד לכל ההסוואות שהם יצרו במילים, ברעיונות, בדבקויות,
בהכרזות - מה הם היו אם לא פליטים. פליטים מפוחדים, מבוהלים,
חרדים. פליטים מוכי אימה. פליטים. פליטים. פליטים. עשהאל שונה
את המילה. פליטים שיש לפניהם שנים של דאגה לכל מי שלא בא אתם
אלא נשאר שם. מאחוריהם. ההורים, האחיות, דודות ודודים וילדיהם.
יושבי שולחנות ליל הסדר הארוכים. קרובי משפחה רחוקים יותר,
וחברים, כמו שאומרים אצלנו - בני מחזור, בני כיתה.
הנה הם בפלשתינה ארץ ישראל ומתקבל מכתב מאבא של רות, מכתב שנסע
ב-1940 לפלשתינה דרך בלגרד ואיסטנבול, ולפני צאתו את גרמניה
נבדק ונחתם בברלין בידי הצנזור, ואבא של רות, שמעון הוא סמיאס,
כותב - כל הדודים כבר עזבו ברכבות, איננו יודעים לאן. כבר לא
נשאר כאן איש. ועוד כתב סמיאס - אין לי קשר עם האחיות שלך. אני
מקווה שאתן בקשר ביניכן. וכך כתב: אני אעשה כל מאמץ לראות את
הנכדים לפחות עוד פעם אחת.
ופליטים הם היו שלפניהם הדאגה והחשש וחוסר הביטחון איך יסתדר
העתיד בבית החדש שיתאמצו להקים להם. מה דמות תהיה לו. היכן. מה
יהיה בו. מה יחסר. עד מתי. פליטים שבמשך שנים עוקבים לדעת מי
מהקרובים והמודעים הצליח להיחלץ ולאיזה חוף מבטחים שם פעמיו.
בן דוד אחד הגיע לסידני, אוסטרליה, אחר ללונדון, אנגליה. אחות
בכורה אחת בניו יורק. הגסטאפו לקח את הבעל לאחות בכורה אחרת.
הבעל היה בן דודה. ואיך היא שורדת בפריס עם שני תינוקות. מה עם
כל האחרים. המונים. המונים. שנים של טפטוף ידיעות על אודות
האחרים.
הנה ב-1940 אחות של רות שלחה לה מניו יורק גזיר עיתון שכתוב בו
על ספינת נהר גדושת מאות פליטים, גם בשתי סירות ההצלה של
הספינה, דיווח הגזיר, נדחקים בני אדם, כולם מבקשים להגיע
לפלשתינה. והספינה תקועה חודשים על הדונאו כי שלטונות הנמלים
אינם משחררים אותה לים הפתוח. הם דורשים מהספינה להפליג חזרה
לנמל המוצא שלה במעלה הנהר. שלטונות הנמלים אוסרים מכירת מזון
ומים ודלק לפליטים. אחותה של רות שולחת את גזיר העיתון הזה כי
היא יודעת באיזה אופן שההורים שלהן נמצאים על הספינה הזאת. זה
כאמור קרה ב-1940. ארבע שנים תמימות של היעדר ידיעה יחלפו עד
שבוקר אחד יצלצל הטלפון בצריף המזכירות של הקבוצה. על הקו תהיה
דודה מחיפה שתבקש דחוף מאוד את רות לטלפון, והילד של רות, אבא
של עשהאל, ירוץ לקרוא לה אל הטלפון מבית התינוקות, מקום
עבודתה. ורות מהטלפון תרוץ כל הדרך למחסן הבננות בבאר ב' לקרוא
לנחום ולומר לו: "ההורים על רכבת מאלכסנדריה בדרך למחנה
עתלית".
רות בלי לנשום ובקול נשנק ומהר מהר תמשיך ותאמר: "הרכבת תעבור
אולי דרך המושבה בוא נרוץ לחכות אולי הרכבת עוד לא עברה, אולי
נצליח לראות אותם".
וכך היה. נחום ציווה על הבן האחד לרוץ למצוא את אחיו ושיחכו
בשער הקבוצה. נחום ורות רצו וחטפו את הבת מהגן, ואתה על הידיים
ועם הבנים שמשיגים לפניהם בתנועה קלה, כך דהרו בדרך החולות כל
המשפחה אל תחנת הרכבת שבמושבה. חיכו ברציף בתחנת המושבה לרכבת
שתיכנס ותעצור עצירה קצרה משום חילוף מסילות. ואחרי שבע שנים
יצליחו לראות לכמה דקות את הוריה של רות, הסבים של הילדים,
שהיו לקראת סיום המסע שמקיים את ההבטחה לעשות כל מאמץ ולראות
את הנכדים לפחות עוד פעם אחת.
הם הספיקו להושיט ידיים ולגעת זה בזה ולהרטיב בדמעות זה את זה
מבעד לחלון, לצאת מהרכבת היה אסור, לבכות הספיקו, כן הרבה
לבכות הספיקו המבוגרים. הסבים מן החלון מיששו את הנכדים, הבת
הייתה רכה ומתמסרת, הבנים על אף שמחתם היו מאולצים משהו,
מסויגים אל גילויי ההתרגשות. ברגעים של שליטה עצמית בתוך
ההתרגשות הזאת, כשנדמה היה שחס וחלילה אין מילים למלא בהן את
המפגש מפני שהוא חטוף כל כך, החליפו המבוגרים משני עברי החלון
את שאלות המה שלומכם, איך אתם מרגישים, בסדר גמור, מצוין, אבל
בכל זאת ובאמת, ומה עם האחיות, וזה לא יאמן, פשוט לא יאמן, ואל
תדאגו לנו כבר אם הגענו עד כאן. ואיפה נמצא זה, מה אתם יודעים
על ההם, השאלות החטופות והתשובות, הן תמצית כל מה שרוצים להביע
אלה אל אלה במילים שאין בתוך הזמן הקצר. בתוך סחרחורת
ההתרגשות. ובתום שתים עשרה דקות זזה הרכבת למחנה המעצר עתלית
שממנו ישוחררו - לא צעירים ולא בריאים - להיות בני אדם
חופשיים.
שנים יעברו עד שיידעו מי לא נחלץ או עד שיידעו שהקשרים אבדו,
נקרעו החוטים, ועל גורלות ומקומות מרחף סימן שאלה גדול. שנים
חלולות של אבל וכעס יעברו עליהם ככל שתתקדם הידיעה על אודות
ייחוד המאורע שאירע. שנים חלולות של צער וכעס על המעיכה
שהורידה המולדת התרבותית שלהם המהוללה - על כל מי שהכירו ועל
כל מה שמוכרח שאהבו בה. שנים חלולות של כעס על התלישה. פליטים
ממולדת שחוץ מרשע לא נשאר בה דבר בשבילם. אם מסתכלים אחורה
רואים רק רמץ ופריחות אחרונות של עשן. והם בחרו בקדימה ובהלאה.
ומהו שמעודד אותם משם. עשהאל שונה עוד. אבל איך אותנו הם
הרחיקו מהפליטות שלהם? לא נתנו לנו להכיר אותה. לא להתקרב
אליה. לא לשער אותה. לא לדעת שבאיזה זמן התקיימו בהם שכול
ועקירות.
עשהאל תוהה מדוע. אולי מתוך שלא יכולים היו לתפוס את גודל
האירוע? אולי מתוך שתפסו וחסו על נפשותינו הרכות? אולי כיוון
שסברו כי אירוע שכזה שייך לעבר - ולא עוד יוכל להישנות? מה
הטעם אפוא לערבב אל תוך חיים חדשים זיכרון זוועות ורדיפות.
ועשהאל חושב כי אי אפשר ששכול ועקירות יעזבו אדם אי פעם.
עקירות אולי ברבות הימים. שכול לעולם לא.
מדוע לא ידע עליהם בשמות בני אדם ובשמות של מקומות.
אני עצמתי או הם? אני עצמתי וגם הם.
עשהאל תוהה, אולי הם לא הרגישו פליטות ועקירות? אבל היכן טמנו
את השכול לכל הרוחות. אולי את ההרגשות האלה המלוות חיים אני
ממציא מתוך הרגשות שלי? אולי הם באמת הרגישו עבר מת שאין תועלת
לעמוד עליו אלא רק לסגור חזק, לאטום ממש כל רגש אליו וללכת
ממנו קדימה. והעבר המת ואטימת הרגש אליו כפו אותם ליתר חוזק
ודבקות.
עשהאל תוהה: האומנם יכול להיות דבר שכזה אצל בן אדם שנולד וגדל
וחי שלושים שנה במקום אחד? וכל בני האדם שהכיר ואהב, שעזבו יום
אחד ברכבות כמו שהיה כתוב במכתב. אף לא להתרפק על זכרם? אף לא
געגוע אחד קטן? אף לא רמז על איזה קושי אישי מסוים?
ועשהאל הרהר שלא נראית לו התשובה הזאת. הנה הוא, כשהיה בן שבע
לקחו אותו הוריו אתם מן הקבוצה ההיא, מן המקום שנולד בו, ומאז
דרך כל המקומות שגר בהם, הוא עודנו מחפש את אותו הבית הראשון
של חייו. אם כן מה בעניין איזה געגוע או צער קטן שמוביל אותם.
אוי ואבוי. איזה דמיון יש בין שני הדברים שהוא מרשה לעצמו את
הקשר המשווה?
ועשהאל תוהה איך אל אי ידיעה, אל אי שאלה, אל בין האורנג'דה
לתות-בננה צנחו חייו, עד שיום שומם אחד הוא התעורר לשאול את
עצמו: רגע, היה קודם לכן דבר מה, הרי לא נולדתי מקיר לבן. אף
שבדרך כלל כך נדמה. משהו פה אינו מובן. כי מסיבות מסוימות נדמה
כאילו התחיל הכול בבת אחת. במפץ גדול. ברגע אחד מסוים. כאן.
אני מצד אחד דבר איני יודע על בני האדם שהתחילו אותי, ומהצד
האחר אני יודע שהם לא נולדו כאן. והרי גם להם מישהו קדם. אז
מי? היכן? הזמן פה חד-דורי, זמן צעיר ודל ממד. זמן קשה. קצר.
זמן שלא מצא לו פנאי להיעשות למכיל דורות. ותרבויות. ומתוכם
נותן מקום. מושיט יד. מקיף, סבלן, רך.
ומהצד האחר של הפליטות שלהם, עכשיו עשהאל לא עוזב, מהצד האחר
של הפליטות, עולים חדשים הם היו. עילגים כאלה, משונים. ייקים
לבושי ייקטים. ייקה פוץ הם היו לסביבתם - אוי ואבוי להניח
מילים כאלה על השפתיים, לשטוף מהר בסבון ובמים. תן לי את היקה,
סבתא שלו עדיין הייתה אומרת כעבור שישים שנה, ועשהאל היה מוריד
מן הקולב ומניח לה על הכתפיים.
משונים בעיני מי? בעיני פליטים אחרים שאף הם, אם רוצים לקרוא
לזה כך, היו עולים חדשים. רק ותיקים קצת יותר. הקצת יותר
ותיקים לא קיבלו בשמחה את החדשים. הנה, בתחילה את המשפחה של
עשהאל שום קיבוץ לא רצה לקבל. וכמה עלבון נשאר בהם. אמרו: המצב
הכלכלי דחוק ומי יכול לקחת על עצמו להאכיל שלושה ילדים שעוד לא
יודעים מה שווים בתור כוח עבודה ההורים שלהם שרק באו מברלין.
אין להם מושג עם איזה קשיים מתמודדים כאן. מחסור כאן שאין מה
לאכול. ומחליטים בינתיים שלא להוליד תינוקות. עוצרים. אם יהיה
צורך יעצרו עוד. תראו את המעילים הארוכים שלהם חה, חה, חה. את
כפות הידיים שלהם הלבנות, הרכות, תראו. אלה כפות שמסוגלות
לחקלאות? כפות הידיים האלה, אין מן המתבקש כאן שום דבר ממה שלו
הן מוכשרות.
אבל הם לא אמרו נואש. סבא של עשהאל פשוט חיזר על הפתחים. לא
שהיה לו קל. לא שלא נכלם להתחנן שיעשו מקום למשפחתו ולחלומו
בפלשתינה ארץ ישראל. לא שלא נכלם לקוות שיסכימו כי יש לו איזה
ערך. מה לעשות, הוא היה עקשן - בן אדם שלם, כבר אמרנו שזה
מושג? - וזה היה המעשה היחידי שהיה נכון בעיניו, להקים קיבוץ
בארץ ישראל. לפחות להצטרף. אז מה אם הקבוצה שרות והוא הכינו
בברלין נמוגה בארץ עד שהם עצמם הגיעו?
נער אחד שבא לפגוש אותם בחיפה, בנמל, בישר את הבשורה. איזו
הפתעה, תדהמה, אכזבה. מיד התעשת נחום לארגן את הקבוצה מחדש.
התרוצץ בין בני אדם ומקומות, נסע ודרש אבל לא עלה בידו. כבר
היה מאוחר. עד שרות ונחום הגיעו, הנערים והנערות כעדר בלי רועה
כבר פנו איש לפתרוניו.
אבל נחום. לא הסכים לפחות מקיבוץ וחקלאות. הקיבוצים לא ששו
לקלוט, והוא היה הולך לגזבר הסוכנות, שאחר כך נבחר לראש ממשלה.
הגזבר היה מנהל את העניינים בפתקים שהיה רושם וחותם ביושבו בתל
אביב במסעדת נהגים. לשם עלו אליו לרגל מכל רחבי הארץ לסדר
עניינים. הגזבר היה רושם מכתבי המלצה וסבא של עשהאל היה נוסע
ומכתת רגליו בארץ בין הקיבוצים וחוזר אל הגזבר עם התשובות
השליליות. בגלל המצב הקשה. בינתיים האישה והילדים בלי סידור של
ממש, פה ושם אצל חברים בתל אביב. חצי שנה עברה ודבר לא קרה.
נחום הרגיש שהאידיאלים אוזלים ממנו כמו מים מצינור נקוב.
מה הכריע את הכף לטובתם? כנראה תושייתו של הגזבר. אולי בזכותה
היה אחר כך לראש ממשלה. הגזבר הבטיח הלוואה לקניית צינורות
השקאה לקיבוץ שיקלוט את המשפחה. זה הסיפור. צינורות שיהיה
להשקות בהם פרדס ומטע. מפרדס ומטע מוציאים פרנסה. אבל צריך היה
להעביר את ההחלטה בהצבעה באספת קבוצה. האספה, איך לומר, לא
התלהבה להתעסק עם עולים שכאלה - מהאנייה.
מזכיר הקבוצה איים קבל העדה שאם דוחים את ההלוואה הצמודה, הוא
מתפטר. הוא היה חייב את הכסף כדי להוסיף ולגלגל. שטרי חוב
מקיבוץ לקיבוץ ומקיבוץ לבנק, מבנק לבנק. כולם נקטו שיטה דומה.
בשביל אוכל - שאם לא כן, פשוט לא היה. המשק החקלאי עוד לא
הניב, החברים עבדו כפועלי יום במושבה, והנה כאן נקרתה הזדמנות
פז להלוואה. מה עומד מול מה? שני מבוגרים ושלושה ילדים מול מים
למטע? בכוח האיום הזה והפיתוי ההוא - השתכנעה האספה. לחשוב
שמהלך מהסוג הזה גלגל את רות ונחום אל הקבוצה המסוימת שבה אחר
כך נולד עשהאל.
הם באו לבקר שם ביום חורף אחד כדי להחליט סופית. בבוקרו של
היום הם ביקרו בקיבוץ השכן, שם ראו גבעה וכמה אוהלים מתנפנפים
ברוח חורפית עזה, חבורת צעירים בבגדים בלויים רועדת מקור, ולא
היה להם אוכל. המקום ההוא נראה להם עלוב ומדכא עד שחרדה גדולה
אחזה אותם מפני המעשה שלפניהם.
מהקיבוץ ההוא בוססו בחולות אל הקבוצה וכשהגיעו שמה יצאה השמש
והאירה על ערוגת פרחי נוי, על עצים שתולים, הם ראו את החברים -
אמנם בבגד דל, אבל נקי ומסודר - והתרשמו שבמקום הזה אפשר יותר.
לכל הפחות - אמרה רות - נחמד יותר בשביל ההתחלה.
כך הם בחרו וכך בחרו אותם. ומאז הם היו עולים שצריכים לשכנע על
מקומם, מתאמצים בלי הפסקה להוכיח את עצמם. עולים שמתחילים
מלמטה ומסכימים לעשות כמעט כל מה שאומרים להם. לעבוד בעבודות
היותר קשות, שהוותיקים אם יש להם בררה כבר לא מסכימים לעשות.
למשל ללקט את נשורת התפוזים המרקיבה מתחת לעצים בבטני הפרדסים,
שזה אומר לגרור אחריך שק כבד במשך יום שלם בגו כפוף מתחת
לעצים. למשל את רות סידרו לעבוד באסיף תפוחי אדמה. חמסין.
אוויר צהוב. כבר כואב הראש. לפניה שלוימ'ה פותח תלם בולבוסים
במחרשה רתומה לסוס. גוהרת אחריהם לאסוף לשק את היבול. שלוימ'ה
הוא שקובע את הקצב - עם הסוס. כשהיא אומרת לו שמתפוצץ לה הראש,
היא לא יכולה עוד, מוכרחים להפסיק להיום, נמשיך מחר, מדוע לא -
הוא רק נותן בה מבט אילם, של קפיטן, ופונה לפתוח את התלם הבא
ברוב עזוז. למשל לקפוץ לעבודות טורייה בבת אחת, לא בהדרגה, תוך
כדי אימון והסתגלות - ולבכות בלילות בדמעות על כפות ידיים
מיובלות, כואבות, קשויות. אבל לבכות לא מהכאב אלא מהקשיות,
מהדאגה שליום העבודה של מחר לא תהיה מסוגל להביא את הכפות
לסגור על ידית הטוריה - לעשות את המוטל. למשל המיגרנות בימי
החמסין. נחום היה רץ מהמטע לשכב עירום על רצפה קרירה בחדר
מואפל - רק כך באה לגופו הקלה. למשל הצימאון. לשתות מים מעט
מעט, בלגימות קטנות, כי לא בריא ללגום מהם הרבה. ותחשוב על בן
אדם שעובד ככה יום יום בקיץ - בשדה. ומקפיד שבעתיים להיזהר
בשתיית המים מן השרב המפתה.
ועשהאל אומר: פליטים הם היו קודם ועולים חדשים אחר כך ושני
התארים לא עזבו אותם מעולם, אף שלא נאמרה בהם מילה ולא התבקשה
בקשה ולא שום רטינה ישירה או הרהור או נסיגה. ובתום שישים וחמש
שנים שבהן היו עסוקים בהולדה, בהתקיימות ובדאגה - הרי הדאגות
בפלשתינה לא הסתיימו באלף תשע מאות שלושים ושבע - בסופן הם
זכרו כל מה שהתפרש להם גירוש, השפלה, גיחוך ועלבון, פיחות, ריב
והשמצה. הם פירטו כל עניין שהם היו בו בסדר. זכרו מה הם השתדלו
כמיטב יכולתם ולא צלח. נקבו בכל עניין שלא עלה היטב שלא באשמתם
ולא נתקיימה בו ההבטחה ונכזב.
יש כאן חוסר ביטחון מסוים, עשהאל חושב עכשיו. כך מתנהג אדם
שאינו בטוח במקומו. שלא סיים להוכיח את עצמו. אדם שמתעסק
בהצדקתו שלו. אדם שאינו רואה את התקיימותו במקום כעובדה שאין
ערעור עליה אלא הוא זקוק לאישור. אדם שכזה, איך שלא תסתכל -
לטוב או לרע - הוא אדם עקור. אין לו בית, אין קרקע יציבה
תחתיו, והוא האדם הזה קליפת עריה.
עשהאל מלמל, פניו בשק השינה, "סבא שלי, סבתא שלי, סבא שלי,
סבתא שלי, ברלין, גרמניה, ברלין, קבוצה. ההורים של אבא, ההורים
של אבא, ההורים של אבא שלי, אבא שלי. עוד רגע אני מתחיל לשיר
דנקה שיין, ביטה שיין, דנקה שיין, ביטה שיין כמו במערכון.
ועשהאל הרהר לאילו שבילים סחב החלום מהלילה. מה עולה ממחשבות
העבר האלה על העכשיו. האם הן רומזות לו רמז קל על מה שהוא קורא
הכפיתות של חייו. נזכר בדבר שהתברר לו בתחילת חורף אחד. נסע
לאירופה, זאת הייתה יציאתו הראשונה מהארץ, לקח טיסה לווינה עם
חניית ביניים אחת. משוחרר טרי מהצבא, משמע עדיין נועז למדי
ברוח - לפחות בעיני עצמו, כפי שהבין את המושג, ובגוף חזק מאוד,
מוכן ויכול לפי דעתו לכל אתגר, והראש שעל כתפיו לא היה נכבד כל
כך, והרגש היה סתום בלחץ, זה נוגע לעצם היותו חייל. בקדמת ראשו
לא נשא מעולם לפני כן איזו מחשבת פליטות או מועקת רדיפה. אלה
היו מושגים ללמוד בספר ההיסטוריה לקראת בחינה. לא שום דבר
שנוגע אליו נגיעה. סלד מספרות שתיארה את החיים "ההם". השואה
הייתה בשבילו שם של טקס בבית הספר. לא פחות מטקס ובשום אופן לא
יותר.
אבל כשהאווירון הנמיך מבעד לשמיים הקודרים לחניית הביניים, על
פי המכשירים. כשנגלה לעיניו נוף הארץ תחתיו: עיר שבנייניה
שונים, נהר מתפתל, חורשות, שדות שחורים מתולמים, כר דשא נרחב.
כשירד מהאווירון דרך האוויר הקר אל האספלט הקפוא, המחשבה
הראשונה שעלתה במוחו הייתה איך בני אדם החזיקו כאן מעמד יחפים,
בלי בגד ראוי ורעבים. את המילים האלה הוא חשב: מגורשים,
נרדפים, מעונים. אמר בלבו שחמש דקות לא היה שורד.
המילים האלה נפלו פתאום. כמו משום מקום, מתנפלות על תודעתו,
מפלשות צינה אליה, ובתיבת התהודה שנהייתה בתוכו החל מתהדהד
מארש אבל, אליו עלה בפעמונים עדינים ובצ'לים מושכים קשתות
ארוכות ואבובים חרישיים מצטרפים וקרנות וקלרניטות עולות - מין
מארש של רוך. והשניים עולים זה בזה ועוד עולים ויורדים זה בזה,
והשניים יוצאים זה מזה וכולו המיית המוסיקה הזאת.
אבל עוד חיכה לו העניין היותר חזק. בנמל התעופה של וינה. במעבר
בין המטוס לטרמינל שמר חייל עם רובה - ואחז צמוד אליו ברצועת
עור כלב זאב. הכלב, מטופח היטב, ישב צייתן אבל דרוך. עשהאל קלט
אותם תוך שהוא עובר במסדרון. פתאום כמו בומבה על הראש. פיק
ברכיים ורעד, בחילה, חוסר אונים וחולשה. אמר בלבו תמשיך להתנהג
בסדר, תתקדם עם כולם, אל תמשוך תשומת לב, אל תיתן סימן - שלא
יזהה וישסה בך. הרגיש אלף עיניים משפדות אותו בגבו וציפה לכף
יד שתונח לקטוף ולהעביר אותו.
הוא ניצל בשדה התעופה, הקיא על הרציף בתחנת הרכבת עם שקשוק
הגלגלים הראשון ששמע, רק רצה לעוף משם מהר מאוד הביתה. עוד היה
לפניו לסבול ביום ההוא ארוחה, הזמינו אותו למקום מצהלות רמות,
היכן שצווארים בלונדיניים עבים שותים בירות ענקיות, וחם,
וצלילי השפה שסבא וסבתא שלו מדברים. אבל אחרת. השפה ששמע
בארוחה ההיא לא הייתה שפת ביתו. זיעה קרה, כאבי שרירים, פחד,
חלחלה. ומה זאת לכל הרוחות אם לא כפיתה, כפיתה שהיטב היטב
מייסדת אותך.
ועשהאל בשק השינה דיבר שהנה נפתחים לפניו שבילים. באיזה אופן
משונה נפתחים. מה בוחר לו שביל, שהוא דורך בו אל המוכר הרבה או
אל המוכר מעט או אל הזר לגמרי. מה מתוודע מן השביל עכשיו, מה
יוסיף לו עוד אל ההלאה להיות נעלם. מה נופל להימצא על שביל ומה
נבחר. או לא נופל ולא נבחר. אינו מתפתח - אלא לעצמו קיים.
ובכלל אם אפשר שיימצא לו על השביל דבר מוכר. כי אם אין נהר אחד
פעמיים, מה ידובר על שביל במדבר.
והשבילים - עשהאל העמיד לנגד עיניו - יש שהם מתפתלים וכבר נדמה
שהם חוזרים. יש שמסתבכים ונקשרים ותעלומה לדעת אם ולהיכן הם
ניתרים. יש שהם חוצים, יש נוגעים זה בזה לרגע. משיקים להרף
וכבר נפרדים. אין יודעים אם שוב אל העתיד הם מתכנסים - ולו
במרחקים אלמוניים, זרוחי אור או קדורניים. רגע, איפה בכלל הם
מתחילים.
ועשהאל נדאג פתאום על הגמל. הוציא את פניו מתוך השק ושוב חבטה
בו הצינה. אמנם האור התגבר אבל היום לא הראה סימן שהוא רוצה
להתחמם וכמו קודם עננים היו דוהרים אל עבר הירדן. עשהאל הביט
בחפציו הפזורים ברחבי אזור החניה. הקומקום לצד שרידי המדורה.
הנעליים מתנכרות אחות אל תאומתה. גרבי יום אתמול מתגוללים
באדמה. חול דבוק בכלי האכילה. התרמילים פרוצים לרוח המדבר,
החבלים, הרתמות, השמיכות והאוכף מסובכים כמו כילו מהומה זה
בזה. מין טבע בעשהאל שאינו מצליח להיות מסודר. בכל מקום שהוא
עוצר, לא משנה אם חדר בדירה או בית שלם שעומד רק בשבילו או
מקום כמו כאן, הדברים שלו בצ'יק צ'אק מתפזרים בברדק שמדהים את
כל רואיו. איזה כל רואיו. עשהאל על עצמו נדהם בכל פעם מחדש.
הרים ראש מתוך השק שינה. את לחמון לא ראה בסביבה הקרובה, יכול
להיות שלחמון מדדה עכשיו ברגליים אזוקות את דרכו למכלאה? לא.
עשהאל יצא לחפש ומצא את הגמל רועה בשלווה לא רחוק ממקום החניה
והחזירו אליה. אבל עד שעשהאל עשה את כל המהלך הזה עם לחמון אל
מקום החניה הוא כבר לא מצא בתוכו את חוט המחשבה ההוא, והחליט
שאם כך, כלומר אם כבר הוא יצא אל הקור משק השינה ואם כבר אין
לו לאחוז בחוט המחשבה, ילכו הלאה. אין טעם ביום שלם של רביצה.
ארז ויצאו לדרך אל נחל צין.
הלכו בדרך רכב נוחה פחות או יותר שאפשר להתחבר אתה אל נחל צין
מנחל חצרה, וירדו בנחל צין עד למפל שממנו הוא מתפתל את מהלכו
האחרון לתוך הערבה. על מדרגת הסלע שמעל המפל עצר עשהאל, ושם
אחרי דקה קלט לחמון שהגב שלפניו עומד, אינו מתקדם עוד, כלומר
הגב הזה אינו מוביל אותו עכשיו.
לחמון סב לאחור, שם מוחו קלט את ערוץ הנחל שהוא מזנון מפואר
לכל בר דעת שהוא גם גמל. לחמון נקסם מן השפע שעליו לבחור
ולהחליט מה לאכול עכשיו. היערבו לחיכו ענפי מלוח או עלעלי שיטה
או דווקא זוגן השיח שעלעליו מלאים מים בעונה הזאת של השנה? ומה
על ציץ העשב הלא מוכר המונח לפניו? הבחירה הייתה קשה ממש
ורגעים ארוכים שוטט בין הצמחים, זרבוביתו תחובה לתוכם, נחיריו
מרחרחים, שפתיו מלחכות בטעימות קטנות, בודקות, עד שמנגנונו
הפנימי התביית והוא התחיל לקצץ קיצוצים יעילים בענפים. יכול
לקצץ בקלות ענפים מעוצים אף בעובי אצבע אדם, אבל גם יכול ללחך
ליחוכים עדינים שמותירים את הענפים שלמים ומסירים בדיוק רב רק
את העלעלים. מכונה משוכללת שכזאת הוא היה, מכונת רעייה, יצור
שחייו באמת כפויים חזק מאוד להרבות שעות באכילה, אחר כך להעלות
גירה. תוך כדי הוא היה מטיל מעט שתן ואת גלליו. כך היה בנוי,
מתאים היטב לחיים במדבר, כנראה לא יכול להחליט לבלות אחרת את
חייו.
שם על שפת המפל כשלחמון עשה לאחור את חצי הפנייה ומיד השלים
אותה עוד בחצי פניה כשבא לו הביטחון שאין צפויה גערה מצד
אדוניו, שם על שפת המפל נשאר עשהאל לעמוד לבדו, מביט מטה אל
פיתולי הערוץ שמתחתיו הולכים אל הערבה, שוב היה מהרהר מתוך
הכפיתות שעליו, עד כמה הוא חופשי לבחור אם אכן חופשי הוא ומתי
הוא פועל כאוטומט תחת מטריית חייו. האומנם יש דבר מה שמבדיל
אותו למשל מהגמל? כי את הדבר הראשון הראשון שרשם את מתארו לא
בחר, אלה היו הוריו. ולא, לא בחר את הורי הוריו. לא בחר את
האמונות וההתלהבויות והמהפכות והפחד והעלבונות והכישלונות שבהם
התהפכו חייהם המניקים אליו. עקורים שכמותם. לא בחר את מקום
היוולדו, לא את שפת דיבורו, אף את מחוות הגוף והתנועות
המסוימות אין לו ודאות שאימץ. הן מין העתקים שנמצאו בו יום
אחד.
מה אם כן הוא בחר?
את האופן שבו הוא משוחח עם ילדיו? גם זאת שאלה. מילים דומות
משמשות אותו, הדגשים דומים, מנגינה ישנה.
מה אם כן הוא בחר? שלא לגנוב ממס הכנסה? זה פחד שפנים אין זאת
בחירה. מה בכל זאת בחר בחייו? איזה דבר אחד קטן. קטנטן.
פתאום יצאה השמש והאירה באור חזק את ההרים הבהירים כנגד השמים
הכהים, האור היה צהוב משהו וגם שקוף מאוד והאור נתן קסם בעיני
עשהאל על הנוף הדומם, הרים וערוצים ומפלים וכל מיני חגווי סלע
וסדקים מבוכיים. סלעים ואבנים שעומדים כאן מתבלים בסבלנות
אלפים על אלפים של שנים.
אז שלישיית עורבים ניצלה את הרגע ונפלה אל האוויר הסוער מראש
אחד ההרים והם היו חגים ומסתחררים וצועקים את צעקותיהם
הפראיות, למה הן מתכוונות, עשהאל עמד שם מרגיש בתוכו דבר
קדמוני מתעורר, איזה זרם חיוני הולך ומעיר אצלו את החושים
ומחדד בו את הרגישות להתרחשות המבוכית שבפנימו ומסביבו, לא
יכול לסבול, זה היה עצום מדיי עבורו, הוא היה מסכים ברגע ההוא
להיעשות לחיה פראית שאינה יודעת קודם ואחר כך, חיה חדת חושים,
חפה מגעגועים, חפה גם מידיעה, מזיכרון ומקושי של חקירה, חיה
מוכשרת לשרוד את החיים בטריפה והזדווגות עד היכן שצריך ולא
יותר, בלי לרצות כלל שום דבר, הוא נתן שם על המקום צעקה
"עורבים בואו קחו אותי, אני רוצה לחיות אתכם עכשיו את הרגע הזה
על כנפי הסערה".
ובשכוך הצעקה כשהאוויר אזל מריאותיו שאף ונח ואמר בלבו שהעניין
הזה, להיות לחיה פראית, הרי לא ייתכן, אבל הנה כמו החיה הפשוטה
בנחל שמאחוריו וכמו החיה הצועקת בשמים מעליו, יש בו מה שיש,
אין בו מה שאין, השאלה היא עד כמה הוא יכול להכיר את מה שיש
ואת מה שאין ולדעת שאלו מרכיביו. אין בלתם. מתוך ידיעתם אולי
יבוא לו הרעיון מאין ועד היכן באמת נתון לו החופש להיות ומנין
הוא מכונה שרק פועלת את פעולתה. אולי אם יצליח לאשש את ידיעתו
מנין באים כמה דברים פעוטים מאלה שהוא מכיר בעצמו, על מה הם
נסמכים, ממה הם נדאגים ופוחדים, אם יכיר, אולי יבין איך הוא
רוצה ובוחר ומחליט, אם אכן הוא רוצה ובוחר ומחליט בחייו בכמה
דברים.
עוד רגע ונעלמה השמש והמראה חזר להיות אפרורי ושטוח כמקודם.
אילו בזמן ההוא היה בא שיטפון כמו כלום היה לוקח את עשהאל עם
המחשבות הטורדניות שגרמו לו לצאת מביתו לעת עתה.
גם את לחמון ההולך עמו היה גורף השיטפון, דבר לא היה נשאר
מעשהאל ומלחמון אחרי צניחה מגבהיו הרבים של המפל, וגלגול בזרם
ושחיקה על הדפנות, באבנים החלוקות, בזרדים שבמים. אולי איזו
עצם מעצמות הרגליים החזקות של לחמון הייתה נמצאת להעיד עליהם,
חתיכת חבל, אבל בוודאי דבר לא מהחומר הרך של עשהאל.
אחרי כן פנו ללכת במעלה הנחל כל עוד יכלו, כלומר עד גבי המים
המרים, שם נטו ימינה, עלו ויצאו מן הערוץ והלכו למרגלות
המצלעות אל עבר נחל עקרבים והמשיכו פחות או יותר במקביל לרכסים
אל תוך בקעת צין.
מפאת הקור המפתיע ששרר באותם ימים העדיף עשהאל להיות בתנועה
רוב הזמן, תנועה שומרת חום גוף, תנועה גומאת מרחק, ומן ההליכה
הרצופה, שנעצרת רק לשינה או לחטוף אל הפה דבר מאכל, סבל עשהאל
כאב עצמות שהתנחל בקרקעית כפות רגליו.
בתנאי הקור והכאב האלה לא התחשק לו שום חיפוש אחר מקומות על פי
הסקרנויות שמעוררים בו מתוך המפה שמות צליליים של מדבר, גם לא
התחשקו לו שום העפלות גבוהות שפותחות תצפית אל המרחב, שאין
ברור בתנאים האלה מה נשקף.
כך בלי שום תוכנית ברורה אודות ההלאה נע אל גבולה המערבי של
בקעת צין, מטפס ממנה ונכנס להצטייד לימים הבאים במזון ובמים
באחד היישובים. נח במקום חצי נסתר בגינה ציבורית - שלא יטרידו,
שלא ישאלו שאלות, אין לו רצון לשוחח, גם אין לו כעת מה להסביר
או לענות. אילמות כבדה על נשמתו, אילמות. מן הגינות ההן
הציבוריות, שישב בהן להחזיר אליו את הכוחות, מאושש קם ללכת עם
המפות, כל הזמן לחמון אתו, עשהאל אוחז קרובים אליו את גמלי
ילדותו, קורא להם לחזור ולעלות, כמו שהיו עולים מן הנגב בתחילת
הקיץ לשבור שבר בארץ הנושבת משפחות משפחות. מגבעות הכורכר
שאצלן חנו נותרו רק אחדות. ואצלן, שטרם נכבשו תחת בתי דירות,
שופכים בהן עכשיו פסולת בניין וגרוטאות. היה קורא לגמלים
ולגבעות לעלות כי גם להם שייכת הקשירה הטבורית שלו למקום
הולדתו, מקום שנקרע ממנו, הקריעה נגלדת בו עד היום.
בן ארבע התוודע לגמלים ולגבעות, אם כי בנסיבות לא נעימות. בשנה
החמישית ההיא עשהאל היה חולה ברונכיטיס וסינוסיטיס כל החורף
והאביב והקיץ שאחריו. שיעול חריף היה פוצר את גרונו, כאב מריר
השתכן במעלות האף והעיניים, מאחורי מצחו, וכדי להקל את הכאב,
פעם בשבוע היו לוקחים אותו לבית חולים לטיפול. בפעם הראשונה
כשבא לבית החולים אמרו לו "מי ילד גיבור", רשרשו לו צנצנת
סוכריות צבעוניות - והוא הסכים ונשכב על מיטת הטיפולים. אחות
הפעילה מכונה, קרבה עם מתקן מתכת מבריק דמוי מזרק - מושך צינור
גומי, אמרה לו תגיד ק,ק,ק זה יעזור למכונה לשאוב. אמרה "תחזיקו
אני מתחילה", הצמידה לנחיר שלו - והמכונה שאבה. הוא היה שבוי,
זרועות חזקות הצמידו אותו, עוד זרועות קיבעו את ראשו. חסר
אונים, פנים זרות קרוב מעליו עשו בחוזקה את עבודתן, מילים
מנחמות של התגברות נלחשו פנימה אל אזניו, מעצימות את נהמת הרעש
שבתוכו. הוא פחד - הקולות של המכונה, נגיעתה הקרה, ונגעל -
ההפרשות שנשאבו הצטברו בצנצנת זכוכית שקופה.
בכה והשתולל עד שהאחות לא יכלה עוד הפסיקה ואמרה: "אם אתם לא
תשתלטו עליו אני מפסיקה. או שתתנהג כמו גדול, אתה שומע, או
שתלכו מפה".
אבא ואמא לקחו אותו וחיבקו והושיבו עליהם והרגיעו ולקלקו את
הדמעות ואמרו לו אתה ילד גדול ונבון, תחשוב בהיגיון, יכול
להיות שיש כאן אי נעימות, אנחנו לא אומרים, אבל אתה יכול
להתגבר, אתה לא הילד הראשון. אמרו שהטיפול הזה רק לטובתו
והסבירו למה הגיוני לו להסכים, אם יש לו מה להציע או להגיד -
הנה הם מקשיבים, רק שיפסיק עם הבכי והצעקות וההיסטריה הלא
הגיונית הזאת שלא עוזרת לכלום. שינשום עמוק ויירגע. שינסה
לחשוב על עניין אחר וישכח את הטיפול. אם ישכב כמו גדול הם
מבטיחים שאף אחד לא ייגע בו או יחזיק בכוח. אבל זה תלוי רק בו.
בוא תנסה. מוטב שתסכים, שאם לא כן לא תהיה בררה אלא להכריח.
הוא אמר לא, לא, לא, הם ניסו עוד בהסבר ובשכנוע הגיוניים, גם
אז אמר לא, שוב השכיבו אותו ואחזו ושאבו עד שנגמר בנחיר האחד,
וכשנגמר גם בנחיר האחר אמרו שאילו היה שוכב בשקט ועושה ק,ק,ק
כמו שהאחות אמרה, זה לא היה כואב, היו יכולים לגמור בחמש דקות.
עכשיו שיישב בצד ויראה איך מתנהג הילד הבא בתור. הילד הזה
גיבור. בפעם הבאה תקבל מהצנצנת אם תתנהג כמותו. היה עובר עליו
שבוע בין אימת טיפול לאימת טיפול. במוצאי שבת היו מזכירים לו
שמחר - וביום ראשון היו לוקחים אותו, ולא היה לו מפלט.
יום אחד בסוף החורף בא אבא של עשהאל אל בית הילדים לקחת אותו
לטיפול ואמר: "בוא נלך לבית חולים ברגל". עשהאל התפלא שאפשר.
עד אז הם תמיד נסעו באוטו של הקבוצה והנסיעה נדמתה לעשהאל
ארוכה, עוברת דרך העיר ומנחיתה במחוזות שאינם קשורים למקומות
שהכיר. אבא אמר בטח אפשר זה כאן מאחורי הגבעה. אבל עשהאל הסתכל
סביב וראה רק פרדסים ושדרות ברושים ניצבות. צמרות הברושים היו
מתרוצצות ברוח מתחת לשמים האפורים, להקות עורבים היו מיטלטלות
שם וצועקות את הקרע קרע הלא מובן, מתרוממות, עושות סיבוב,
חוזרות להיות צלליות תלויות באמירים הסוערים. הפרדסים היו ים
ירוק כהה בלי שיעור, חובקים את הגבעה ההיא, מטפסים עליה,
משרטטים על גבה את האופק שבו מסתיים הממש שעשהאל יכול להעלות
בדעתו - אין דמיון ואין שם למה שמעבר לעבר ההוא. אבא שלו לקח
אותו בכובע צמר שמכסה את האוזניים, במעיל, הלכו לבית החולים
דרך הפרדסים הכהים הלחים, קוטפים תפוז, קולפים אותו על המקום,
מכרסמים את הלבן מקליפתו, עוקרים ושואבים את הלבן מתוך לבו, עד
שמגיעים לפלחים ולמיצים, טועמים את מרירות שמני הקליפה הניגרים
על כף היד. עד שמסיימים לזלול - טבולים פנים וידיים בביצה
דביקה של מיצים. והשמנים החריפים צורבים בזוויות השפתיים. היו
מתלחלחים מן הטיפות התלויות בטרפי העלים קלות לנשור אל תוך
הצווארונים. אוספים טיפות מפני העלים, במי הטרפים האלה מתרחצים
ידיים ופנים. הולכים, עוצרים על חמציץ וחלמית ונזמית, על מטה
אהרון. מגלים את דרכי החול הצהוב שככל שהוא רטוב מגשם, כן הוא
מוצק ואינו נדבק לנעליים לעשות בוץ. הלכו ברגל את הפעם השבועית
שלהם דרך האביב אל תוך הקיץ ההוא, אבא שלו מראה לו למצוץ צוף
מפריחת תפוז, מסביר לו על התפתחות של פרי ושחלות. מראה לו
להתבונן איך הדבורים אורות. מגלה לו בפרדסים בשעות שלפנות ערב
את המחוזות האפלוליים של שירת השחרור.
היו יוצאים מהקבוצה, חוצים שדרת ברושים גבוהים - למרגלותיהם
תמיד מתוח איזה צל שחור - יורדים אל דרכי החול הצהוב שאוויר חם
אחד אחרי הגשם היה אופה אותו להיות טובעני ונשפך. דילגו במשחק
על פני דרכים חפויות משוכות. צבר. או שיטים מעתירות בושם
מכדורים נוציים כתומים - מענג להניח אל הנחיריים, לשאוף את
האוויר דרכם. לעשהאל נגלו מחוזות הכורכר על הדרכים ההן.
המחוזות ההם היו הגבעות. הגבעות מצמיחות רתמים. והרתמים
בניחוחם. מלבינים את ראשית האביב בפריחתם. באדמתן מרבדי תורמוס
וסבכי טופח רענן עם אירוסים כהים, צבעונים, עיריות ושלל פרחי
בר אחרים. הם ראו איך עם בוא הקיץ, נותרים מן השלל האביבי
גבעולים יבשים. הגבעולים עוטים שריונות של שבלולים לבנוניים
הדבוקים בכל פיסה חשופה. על הקרקע, טורי נמלים גוררות זרעים
וקליפות זרעים וכל מיני מוצים ותרמילי קטניות פתלתוליים
לממגורות הנסתרות שמתחת לקרום הקרקע הפריך. פה ושם, על צלעות
הגבעות, היו פזורים מחנות של אוהלי קידר שחורים. בחצרותיהם
התרוצצו ילדים כהי עור רודפים חישוק במקל. מכרכשים בצעצוע עשוי
חוטי ברזל מלופפים בקופסות פח ריקות. וחונה בחצרות המקנה -
צאן, גמלים וחמורים. כלבים גזורי אפרכסות מתעוררים מרבצם
להודיע בנביחה וביללה שומרות מרחק, כל אימת שהיו חולפים על פני
הנחלות שבכורכר.
ראו איך אל החצרות מהלכות יחפות נשים רעולות. ריחן זיעה ועשן.
רעלותיהן רקומות מטבעות זהב ונזמים. אמותיהן כבדות צמידים.
גופיהן עטויים שמלות שחורות רקומות רקמה צבעונית. פחי מים
כבדים וערמות של גבב עצים נישאים על ראשן, הפחים והעצים
הקשושים מיוצבים בהליכת שיווי משקל. חלפו את הנשים האלה קרוסות
על משעולן, מציגות הנקה בשוויון נפש גמור כלפי מבט סקרני, כלפי
להקות זבובים שאינם מתייאשים. יונק אחד שעשהאל ראה כבר לא היה
תינוק אלא רק מעט צעיר ממנו, כלומר בערך בן שלוש. רכן מלוא פיו
על שד חלוץ. שד תפוח שחור מבריק וחלק שפטמתו נובטת מעטרה
בשרנית סגולה. והשד ההוא על דרך החולות הצהובים גילה לעשהאל
איזה מסתורין שעליהם התאווה. עשהאל, אחרי שנפרד ממקום ילדותו
ההוא והתחיל מתגעגע אליו מהמרחק שנפתח, הרגיש איך כל הרישומים
קושרים אל חייו והקשר כמין הקשר הצובט בין איברי גוף ממש.    
     

ביום ההוא ליקטו עיניו מן המפה שם שמונח על גבעה ועם שולי
הכביש הלכו שמה, לראות מה יש במקום הנקרא הר מחיה. מן הכביש,
כפי שהורתה המפה, פנו מערבה משתרכים בדרך עפר במעלה ואדי
המתפתל מתונות בין מדרונות חמוקיים. עפר הדרך, כך התרשם עשהאל,
היה טרי והוא הסיק שהדרך בת שבועות ספורים לכל היותר. בתוך
הוואדי, בניצב לכיוונו ובמרחקים אחידים פחות או יותר נמשכו
קירות אבן נמוכים. עשהאל הבחין במקומות שבהם חסרו בקירות אבנים
אחדות, הבחין בקירות שנגרעו מהם בהתמוטטויות קטעים שלמים והיו
מקומות שבהם נשפכה אדמה מלמעלה, כיסתה וקברה תחתיה את האבנים.
משטח העפר שהתהווה בין קיר לקיר היה אופקי פחות או יותר וצמחו
בו שיחים רבים, בניגוד לצחיחות האבנית דלת הקרקע שמסביב. כמה
מאות מטרים משם, במעלה הוואדי, הבחין עשהאל בדמות קטנה עודרת
את האדמה. פתאום עצר על ידם טנדר מן הסוג המצויד במנוע חזק
ובהנעה לארבעת הגלגלים.
הנהג שאל: "שלום, לאן הולכים?"
עשהאל ענה: "מטיילים עד קצה הדרך, אל נקודת התצפית".
הנהג אמר: "גרים פה עכשיו אנשים, השטח הזה הוא שטח פרטי ואי
אפשר לעבור מכאן לשום מקום. אתה צריך להסתובב ולחזור. תוכל
לגשת לנקודת התצפית מדרום. אבל אם אתה צריך משהו אז תגיד לי,
או אם אני יכול לעזור".
"תודה רבה יש לי הכול, אני רק רציתי לדעת מה מכיל המקום".
הנהג דומם את מנוע הטנדר, יצא מהתא קרב אל עשהאל, נתן מבט בוחן
ממה שהתגלה כמרומי גבהיו, הושיט יד ואמר: "נעים מאוד, רן, ואתה
לאן?"
"עשהאל", באה התשובה, "עשהאל לכאן ולשם". "או, זה מעניין" אמר
רן, "ואם אגלה לך מה שאתה מבקש, מה תספר אתה בתמורה?"
"אני אין לי מה לספר, אני רק עובר, אבל אם תשאל ספציפית אשתדל
שלא לאכזב".
חילופי דברים מעין אלו נפצחו בין שניהם.
רן אמר: "מוסכם. אני אמשיך למעלה, אתה בזמנך החופשי תתגלגל,
וכשתגיע נשב לענות בפטפוט לא מחייב".
עשהאל השיב: "תודה רבה", רן טיפס לטנדר ונסע.
כעבור זמן קצר שככה נהמת המנוע במרחק, שקע האבק והשקט חזר
לעטוף אותם. המשיכו עם הדרך, קרבים אל הדמות העובדת שהלכה
וגדלה, חדלה מעיסוקה על גבי הטראסה והתרוממה לצפות בהם, סביבה
מתגוללים גושי שיחים מנוכשים. הם באו מול הבחור שכפייה אדומה
כרוכה סביב צווארו ועשהאל בירך "מרחבא".
"אהלן וסהלן" ענה הבחור.
עשהאל הבחין כעת שהשטח שהבחור עמד בתוכו נטוע עצים. ייחורים
עירומים. כמו מקלות תקועים באדמה. כל סימן חיים לא ניכר בהם.
שקועים בתרדמת החורף. סביב בסיסי הייחורים ניכרו גומות. אל תוך
הגומות סוקלו אבני שדה. אחר כך ערמה יד אדם את האבנים לתלוליות
שהקיפו את הייחורים. צינורות פלסטיק שחורים התפתלו בין העצים,
מדגישים שאינם שתולים בתבנית ישרת קווים אלא באי סדר מסוים
שמתכוון לאקראי. מן הצינורות טפטפו מים אל הגומות, הכול נראה
חדש לגמרי, כאילו עכשיו ממש סיים להיעשות. עשהאל ביקש להתבונן
מקרוב וכדי שלחמון המחפש בצמחים נוזלי מוהל מתוקים לא יזיק
לייחורים, קשר את הגמל אל צפרדע ירוקה וירד מן הדרך אל החלקה.
ראה שפתקות הוצמדו בחוט דק לייחורים, "משתלות מטולה" מודפס
בהן, ובטוש שחור נרשם בכתב יד סוג העץ. עשהאל קרא אגוז מלך,
גודגדן, תפוח ענה, שקד, מישמיש רעננה, שזיף אדום, שזיף צהוב,
דובדבן. תות עץ שחור עשהאל קרא שם וסברס בלי קוצים, ואפרסק היה
יותר מכולם. אחד תות עץ לבן.
עוד עשהאל מתבונן, נביחות כלבים עלו והופיעה עדה משתובבת בכל
מיני צבעים וגדלים, אחריה יצאה בחורה על פיתול הדרך הבא בצעד
נמרץ ועצרה, נופפה בידה וקראה: "עיד, בוא לאכול צהריים, הארוחה
מוכנה".
הבחור עם הכפייה האדומה שמט מידו את הטורייה והחל פוסע לכיוון
שממנו באה הבחורה. עשהאל הציץ ממקום עמידתו וראה אותה עוד
מנופפת. נפנופה כוון אליו, היא צעקה: "בוא, גם אתה מוזמן",
נשארה על מקומה לראות שאכן נענה וגם אפשרה לו כך להתלוות אליה.
נחמד מצדה חשב עשהאל, כדי שלא אצטרך לבוא לשם לבד. אסף את
לחמון מהצפרדע הירוקה הנושאת את סמל המועצה האזורית של חבל
הארץ ההוא, וכשקרב אל הבחורה היא אמרה: "נעים מאוד חדווה. אתה
בטח עשהאל, רן שלח אותי לקרוא לך", והסתובבה בנמרצות שלה
לכיוון ההליכה.
לעשהאל לא היה נעים לפגר אחריה, נתן ללחמון משיכה בראשיה, פתח
צעד וצמצם אליה והם הלכו גוף ליד גוף בלי להחליף מילה, ותכף
הגיע לאוזניו קול טרטור גנרטור ומיד אחר כך נגלו לפניהם קרוון
ומכולה, חזיתותיהם פונות אל רחבה סלולה.
שם, ברחבה, עמד הטנדר של רן ועוד מכונית קטנה ומאחוריהם נשקפו
עוד טראסות, החלקות שמעליהן נטועות עצי זית חדשים. עשהאל סקר
במבט משתומם את שלפניו, מתעכב במבט על הרחבה והקרוון. אחר הוא
פצה פה ושאל אותה: "כמה זמן אתם גרים כאן".
היא ענתה בשטף: "אנחנו עוד לא ממש גרים. אנחנו משפצים את
הקרוון כמו מטורפים ואני מקווה שהוא יהיה מוכן ונוכל לעבור
לכאן מקסימום תוך עשרה ימים".
ברחבה, לשולחן פלסטיק ערוך, ישבו רן ועיד ואיש מבוגר שהתוודע
בשם אחמד, סמוך אליו נער. עשהאל הציג את עצמו ולחץ ידיים עם
כולם ורן אמר "בבקשה". חדווה הוציאה מצידנית נקניקים, גבינות,
ירקות, לחם טרי ופיתות והניחה על השולחן. רן פרס את הירקות
ודרבן אותם - תוך כדי העשייה הזאת - להתחיל לאכול. הם נענו.
הדרבון כמו התיר אותם ממוסרות, הם נטלו וחילקו והורידו וערמו
והעבירו ליושב לצדם, אכלו דקות ארוכות בשקיקה ובשתיקה איש כנוס
אל תוך עצמו.
כשהשקיקה נרגעה, הפר רן את השתיקה ואמר: "עיד, אחרי האוכל
תפסיק עם הטורייה. תמשיך לסדר את האבנים במדרגות שיורדות
לבוסתן. רק אל תיעלם לפני שאני זז מכאן. אני צריך לקפוץ לבאר
שבע להביא חלקים. לפני שאני נוסע אני רוצה להראות לך מה
לעשות".
אחמד משך סיגריה של אחרי הארוחה והציע לכולם, הם הציתו והוא
אמר: "רן אל תשכח לקנות את הברגים מה שדיברנו אחרת אנחנו לא
יכולים לסגור את הגג. ותגיד, מתי אתה מביא לי אותם, יעני אתה
תחזור היום מבאר שבע או אתה נשאר שם. שלא נתחכה לך עד הלילה
סתם".
רן אמר "מאה אחוז אחמד, אל תדאג", שאף עמוקות מהסיגריה ופנה אל
עשהאל שנדרך.
רן אמר: "ראית את הקרוון? כי אם בא לך תגיד לי, זאת לא בעיה
לסדר לך אחד כזה גם". רן המשיך במין השתפכות וגילוי לב שובה
שכזה, עשהאל מצא את עצמו יושב ומאזין, אינו קוטע ואינו פוצה.
עשהאל שאל לעצמו מה נותן בזמן האחרון לבני אדם כך לתנות לפניו
בחוסר חשש, כאילו הם מכירים מזמן, כאילו אינו מזהיר שמוטב להם
לשם התגוננות להישמר מפניו - הזר. האומנם על פניו נראה
שטרדותיו מאיימות רק על עצמו, לא על אף אחד. אמר בלבו שמתאשש
גם מכאן שהדרך הצבית שהוא נוקט, להיות מכונס בתוך שריון, חושף
מעט מעט, מגלה רק קצת, וכאשר פותח פותח בזהירות, לאט לאט, נכון
מפני איום או מפני רחיפת צל צלו, להתכווץ פנימה מיד, הדרך הזאת
היא רק דרך אחת, לא כך נוהג כל העולם, והצביות הזאת, שעליה
כנראה החליט אי פעם, או לא החליט אלא נספג, אילו רק יכול היה
לשים אותה סוף סוף בצד.
ואת הדברים האלה שח רן לעשהאל ברחבה הסלולה עם שולחן הפלסטיק
הלבן אחרי הארוחה: "הקרוון הזה, קניתי אותו על יד נתניה. לא,
זה יוצא יותר קרוב לטול כרם, האתר קרוונים שבו קניתי אותו.
אפשר לחשוב מה כבר המרחק בינן. חבר המליץ לי לנסוע לשם. לקחתי
יום חופש מהעבודה במכללה, חדווה הכינה לי את הסנדוויצ'ים
המפוארים שלה, הא, חדווה'לה? ונסעתי אל הלא נודע. זה היה קטע
לבוא לשם, מה אני אגיד לך. היית פעם באתר קרוואנים?"
"לא", ענה עשהאל.
"אני רוצה להגיד לך, זאת פשוט מדינה אחרת שלא שייכת לכאן. שמע:
אתה נוסע בכביש מהיר. מסלולים לפה, מסלולים לשם, מחלפים, מלא
מכוניות. אתה רואה עיר. בונים בתים. מנופים, עגורנים, הצריחים
שלהם מסתובבים, משאות רתומים חגים באוויר. הכול דופק, הכול זז.
אתה מרגיש שהחיים רצים. בעצבנות. אתה קולט שאם אתה רוצה משהו
אתה צריך להחליט מהר, ולעשות. בכביש בקושי יש לך זמן לאותת אם
אתה רוצה להחליף נתיב או לפנות. אבל לא. האתר קרוונים לא בקרבת
העיר. הוא לא חלק מהעצבנות הזאת. בשם שלו הוא בנתניה אבל במקום
שלו הוא לא. אתה פונה מהמחלף בכניסה לעיר לכביש צדדי אחד,
וממנו לכביש צדדי אחר. עזבת כביש ראשי - קיבלת כביש לא הכי
הכי. אתה נוסע בין שדרות עצים, מאחוריהן משתרעים שדות ירוקים
רחבים, פסטורלה מושלמת אתה אומר לעצמך. איזה יופי כפרי. אבל
הנה זה מגיע. פתאום גדר גבוהה ועמודי תאורה. לקחו שטח ישר,
שדה, חילקו בכבישי אספלט למרובעים, ובתוך המרובעים האלה מאות
קרוונים בשורות ארוכות. ברגע הראשון אתה חושב רכבות. רכבות?
אבל מה, בלי גלגלים ולא נוסעות לשום מקום. הצבע אפור. משהו בין
אזור תעשייה למחנה טירונים. מכיר את מחנה סנור? לא חשוב. לא
עץ, לא פרח, ריח של שתינה אופף אותך לאן שאתה לא זז. נראה מה
זה מוזנח. עכשיו חורף אז בוץ בכל מקום. בקיץ בטח גיהנום כי אין
מה שייתן צל על האספלט השחור. ושם עולים חדשים. רחוקים מהעין
שלנו ורחוקים לנו מהבתים. וליתר ביטחון מאחורי גדר. שיוכלו
להסתגל אלינו. בהדרגה ובלי לחץ. שייספגו אלינו בלי שנרגיש ובלי
שנכיר. עקרון מזעור אי הנעימות - מה דעתך על העיקרון הזה.
ניסוח שלי. נשמע בין-לאומי - לא? עכשיו המצאתי אותו. מגיע לי
פרס ענק אני חושב או לפחות הזמנה להרצות בכינוס חשוב. הא אחמד,
לא ככה. מה אתה אומר. ותגיד אתה עשהאל. בינינו. העולים את מי
מעניינים. הם הרי לא יכולים על אף אחד. על מי הם יכולים. לנו
יש מה ללמוד מהם? מה, נפלנו על השכל? שילמדו מאתנו
הפרימיטיבים. לנו יש סיבה להקשיב להם? מה הם יכולים לספר לנו
שעוד לא שמענו, שעוד לא ניסינו בעצמנו על עצמנו. שעוד לא ראינו
סביבנו. מה הם יכולים ללמד אותנו שאנחנו לא יודעים. אנחנו עם
כל הניסיון שיש לנו במקום הזה - ברוך השם. קודם כול, דבר
ראשון, לפני שמדברים אתם מילה שיעשו ברית מילה. סימן קטן אבל
ממזר. מחזיק אלפי שנה. מי שעשה, אפשר לתת לו סל קליטה. דבר
שני, לא מקובלות מהם תלונות. לא על בדיחות, לא על דעות קדומות.
זאת לא הנאה ששמורה להם. שלישית, שיגידו תודה שיש כאן מדינה.
ושיידעו לשיר על דם וזיעה. זיעה כבר אבודה להם, הם לא יכולים
להגיר - איפה במיזוג אוויר? אבל דם. מיד. שייתנו את חלקם. תגיד
את האמת עשהאל שאף פעם לא הלכת לראות מקרוב אתר קרוונים. את מי
זה מעניין, למי יש זמן. מה יש לחפש שם. פועלים זולים לעבודה.
אולי משהו אחר שלא נעים לדבר. אולי עברת על הכביש והסתכלת
ואמרת לעצמך איזה באסה, והתכוונת איזה באסה לגור בקרוון כזה.
אולי התכוונת איזה באסה להיות חדש. אני מודה שהגעתי לאתר בגלל
הקרוון שרציתי לקנות במחיר הזדמנות. רק בגללו ראתי את הדבר הזה
מקרוב. טוב. אז נכנסתי למשרד. הראו לי חלקת קרוונים שהתפנו.
הצביעו מרחוק ואמרו לי ללכת לבחור אחד, לרשום עליו בצבע שלא
יורד ובאותיות קידוש לבנה את השם שלי, לחזור לשלם במשרד, וכמה
שיותר מהר להעיף את הקרוון מאצלם. אם שילמתי - אמרו - אחר כך
אף אחד לא יהיה אחראי בשבילי. עכשיו מה זה לבחור. אתה לא יכול
להכנס פנימה. את הדלת והחלונות הקפידו לנעול. נשאר להסתכל
מבחוץ. ומה שאפשר להציץ דרך החלונות. מה אני אגיד לך, הקרוון
הזה נראה לי הכי בסדר מאלה שראיתי. היה לי חצי יום טוב אחרי
שקניתי אותו כי חשבתי שעשיתי את עסקת חיי. סידרתי לי גג מעל
לראש בלי להשתעבד יותר מדיי. בלי עין הרע צריך לחסוך. כאן,
במקום הזה, עוד לפנינו ההוצאות הכבדות. אבל איך שהמשאית פרקה
את הקרוון כאן, עברה לי האופוריה. מיד כשנכנסתי לתוכו גיליתי
את הקומופלז'. תסתכל על התריסים ההם, אלה שפתוחים שם לצדי
החלונות. יפים, כן. תריסים מאמריקה אורגינל. רק מה אלה תריסי
כאילו - לך תחשוב בשביל מה בכלל עשו אותם. אתה לא מאמין לי? מה
אתה חושב שאני צוחק עליך? זה מין פלסטיק שמודבק מבחוץ על קיר
הקרוון. גש תראה בעצמך, בשיא הרצינות, אני לא אומר בצחוק, לא
מה פתאום. אבל זה עוד מילא. בסוג הזה של הקרוונים, אסור לשפוך
על הרצפה טיפת מים. יש להם רצפת עץ, אם היא רק מריחה מים, מיד
היא מתנפחת, נרקבת ומתפוררת. ביררתי כבר. אי אפשר לעשות כלום
לעצירת הריקבון של העץ אם הוא נרטב. אלה שגרו כאן, את מי נאשים
היום את הרוסים או את האתיופים, שפכו מים חופשי חופשי. למרות
שאני בטוח שתקתקו להם ישר לתוך המוח שאסור. מקסימום לנגב את
הרצפה בסמרטוט לח. אבל שפכו. אולי כי ככה היו רגילים ולא יכלו
לשנות. אתה יודע, בעניין של הרגשת ביתיות. אולי לא היה להם
אכפת. אולי. אבל מה נהיה מזה. תיכנס אחר כך פנימה ותראה. יש
כמה מקומות שהרצפה רקובה כל כך שאם אתה דורך עליהם אתה פשוט
צונח למטה אל האדמה. מלכודת קרוון. בשביל לתקן את המקומות האלה
אני צריך למצא אותם. בשביל זה אני צריך לקלף את הלינוליאום
ולתקן ולהדביק חדש. ואני לא יודע, אולי כבר עדיף לעשות מאמץ
ולהחליף עכשיו את כל הרצפה וגמרנו. מי יכול לדעת כמה זמן היא
עוד תחזיק מעמד. גם מצד האינסטלציה יש לנו עיכוב. הכול כאן
צנרת אמריקנית עם חיבורים מיוחדים שאני לא יודע איפה אפשר
להשיג. גם אין לי מושג איך לעבוד עם הסוג הזה של החיבורים, ולא
נעבור לכאן עד שלא נסדר לפחות שירותים, מקלחת ומים במטבח. יש
גם כמה נזילות מהגג אבל בהן אחמד מטפל וגם בגלל שאנחנו במדבר,
מהנזילות בגג אני לא כל כך מודאג".
את כל זה אמר רן, וחדווה שסיימה לאכול קמה, ניגשה אליו ואמרה:
"טוב ממי אני נוסעת למכללה. ניפגש בערב? אולי בכל זאת תבוא
לישון שם? אז לפחות להתקלח? בטוח שלא? אני לא מבינה את
ההתעקשות שלך לישון פה. אני ממש לא מבינה למה אתה לא מוכן שעיד
יישאר לבד. לא התקשרו אליך שתבוא לעבור על העבודה שהצטברה לך?
כי מוישה שאל אותי עליך. הוא אמר איפה אתה שלא רואים אותך והוא
אמר שבלגן להחזיק את הרשת בלעדיך. טוב ממי, אז ביי. תביא
נשיקה".
חדווה נסעה ואחמד, עיד והנער קמו לחזור לעבודה. עשהאל אמר: "אם
אתה רוצה תראה לי את זה, זה לא נשמע לי כזה סיפור. אולי אני
אוכל לעזור".
רן אמר: "לא נכון, אתה לא מתכוון ברצינות".
עשהאל ענה: "למה לא, יש לי ידיים טובות לעבודות כאלה".
"אבל", אמר רן, "מה מסביר את רוח ההתנדבות?"
"שאני לא ממהר לשום מקום, ומתעורר בי מקץ כך וכך ימים איזה חשק
פצפון לחנות חניה מסודרת, אתה יודע מה - וגם לעשות דבר תועלת.
טוב, אני מסכים אתך, זה באמת לא מובן מאליו מה שאני מדבר, אבל
זאת ההצעה והיא עדיין מונחת על השולחן". כך ענה עשהאל, רן היה
נבוך אבל התאפק ולא דרש עוד. ועשהאל הרהר שהדבר האחרון שעבר
בתוכו הוא, שמגיל שבע, כשהוריו והוא אתם עזבו את הקבוצה, מאז
לא הרגיש עוד בחייו שייך למסגרת או למקום, כי מה שהזדהה אתו,
מפני שהיה נכון באופן המוחלט ביותר בשבילו בזמן ההוא של
ילדותו, הקבוצה, שבה היו לו סבא וסבתא ודודים מצד אחד, כולם עד
האחרון גיבורים - מהצד המשפחתי השני לא היה לעשהאל שום דבר -
ובכן מאז העזיבה, הקבוצה כבר לא הייתה שלו ממש, לא עזרו כל
ניסיונות החיזור מצדו. או שאתה בקבוצה או שאתה לא. ומה שניתן
לו, לגדול במקום שאין לו קשירה טבורית אליו, בפאתי ארץ ומי
בכלל שמע את שמו, ותושביו בוללים שפות וכל מנהגי חייהם משונים
בעיניו. בזה לא בחר, לא הסכים ולא רצה. מאז הוא תלוש, חשוף
ובלתי מוגן. עשהאל, אחרי שעזבו לא הרגיש אף לא לרגע אחד לכל
אורך שנותיו שיש לו גב, כלומר ההשתייכות הביתית שאתה יודע
שנמצאת מאחור, מה שלא יקרה, היא תיתן לך את מקומך לחזור אליו.
אבל מנין באה לו הציפייה שתהיה לו השתייכות שכזאת. אולי מן
היסוד הזה הוא טועה. עשהאל הרהר איך העזיבה הזאת הייתה בהתחלה
טיול - אבא ואמא ומעט החפצים נסעו עם הנהג במשאית של הקבוצה,
ואילו אותו, נרגש וקצר רוח, הביאו סבא וסבתא ברכבת למקום החדש,
מסרו, ומיד נסעו חזרה. ואיך העזיבה הזאת לא עזבה אותו ליום אחד
במשך כל חייו מאז, מה בסך הכול קרה, ילד בן שבע עבר עם אבא
ואמא מהקבוצה לגור ביישוב בחבל אחר בארץ הקטנה הזאת, מה כל כך
נורא. נורא אינה מילה מתאימה למקרה הזה. נורא היא מילה שרודפת
בארץ הזאת גורלות של חיים שנפסקו באבם ושל סבל מרושע במיוחד.
כאב סתם של איש בארץ הזאת אינו יכול להתקשט במילה נורא. אבל
לעשהאל הילד, כאבה העזיבה נורא. היא הייתה ניתוח ארוך בלי
הרדמה. עשהאל חשב אולי אתה לא מרגיש נורא אם מקבלים אותך כמו
שאתה, עם הבכי שלך. ועשהאל חשב שבראשיתו כאב נוצר או נובט או
מתנחל בבן אדם בלי לבקש הסבר או הצדקה. אחר כך, אחרי שמגלים
אותו, אפשר לדון מה שורשיו, מה מניעיו, מה תשוקותיו של הכאב
ואיך לרפא אותן, או לפחות לחפש הקלה. אולי אם מההתחלה מקבלים
אותך עם הכאב שיש לך, בקבלה עצמה אתה יכול למצוא איזו נחמה
מרפאה. אולי.
אבל לא כך הרגיש עשהאל מצד הוריו, כלומר לא הרגיש שהם מקבלים
את כאביו. הוא הרגיש שלהוריו אין סבלנות, שהם עסוקים בדברים
המאוד חשובים שלהם שקשורים בטבע של הארץ שהיו נאבקים לשמור
עליו, לחנך לאהבתו, אבל בין הרגליים נתקע להם ילד בוכה, זה
מעצבן, איך נפטרים כבר מהדבר הזה. הם לא היו מסוגלים להתמודד,
לא יכלו להיות שם בשבילו, כמו שהם - בשר חם. לא ידעו על
אפשרויות שכאלה. מה הם ידעו. עליהם הוטל לעשות כל הזמן, לרגע
לא היה אפשר לעצור. לנוח - מי שמע על מנוחה. אתה עובד או אתה
נאבק או אתה לא קיים. הם רצו שהוא יכבוש את הבכי מהר, ואת
הכאב, ויתגבר. על הכול אפשר להתגבר בכוח הרצון, כמו שהם, חומר
קשה שכמותם, היו מאומנים לעשות. אבל עשהאל היה חוזר ומאכזב, כי
הוא היה חומר רך, והחומר הרך שהוא היה - זמן רב סירב להתקשות,
הוסיף לרצות בדרכו שלו. כך יצא שלא בכוונה, הוא לא התחשב בהם
והם לא התחשבו בו, ועם הזמן הם והוא הלכו והתבצרו, השתריינו,
עושים להם מאזני אימה, אחר כך מפרידים כוחות, הכול במשך זמן
כמובן, לא בבת אחת, לא בחמש דקות.
כל העניין הזה לא עלה בקנה אחד עם החוזה שכמובן מאליו דימה
עשהאל שמתקיים בין ילד להוריו. בין הורים לילדם. ההורה יכוון
תמיד ובדיוק לרצון הילד ולמשאלותיו; הרי ההורה אוהב כל כך.
והילד בחוזה המדומיין; הוא מצדו יזדקק בדיוק אל שההורה מכוון
לחלק מעצמו. לא בדרך אחרת. לא יותר. שאם לא כן - מה עדיפותו של
ההורה מכל אדם אחר. כמה כעס, מורת רוח וחשבונות משוטטים בגלל
העניין השגוי הזה שבין הורים לילדים ששיבה כבר צובעת את שערם.
אמנם ההורים מולידים והילד ירושתם, אבל אחרי הכול הם בני אדם
נבדלים, אינם אדם אחד.
ועשהאל אצל רן ברחבה הסלולה חשב שאבא ואמא שלו בלי שום ספק רצו
בשבילו את הטוב ביותר, אבל הם יכלו לנהוג בו רק על פי מושגי
הקרבה והרגש שהיו להם. מה היו מושגי הרגש והקרבה שלהם. אבא שלו
הפליג מברלין לקבוצה - לבית הילדים - ונקלט שם בסדר גמור.
כלומר מהזרות ומאי ידיעת השפה ומהלעג שלעגו לו הילדים על השפה
והמבטא ועל הלבוש, לרבות מכנסי כתפייה ונעליים חצאיות מצוחצחות
שגרביים משוכים מהן עד מעל לברכיים, והקסקט שעל ראשו המסורק,
קסקט שצלח את הים התיכון ונותר אחרון מאלו שאמא ארזה לקחת
לפלשתינה, ברוחות ההפלגה פרחו מעל ראשו אחד אחד וכמו ברווזים
חומים עוד היו מתנדנדים על השובל. והאנייה נוסעת. איזה מזל
שאמא לקחה מהם כמה. ומהלעג שלעגו על נוהגיו המשונים, הילד
שעתיד להיות אבא שלו בכה. מלבדיות הילד החולם בלילה חלום רע או
נבהל מקולות שמעולם לא שמע. צעקות, יללת תן, המיות כוסים,
געיות בעלי חיים במשק החי, נפץ יריית רובה מאי שם. מהלבדיות
הזאת שאין על ידך מיטת הורים להתגנב אליה ולחסות בתוכה בין
גופים גדולים, חמים, גופים שיודעים - נוכחותם מבטלת פחד ודאגה.
מהלבדיות הזאת אבא שלו, הילד, בכה שלושה ימים רצופים, עד שסתם
ולא יסף כי בכי של ילד הוא לא מה שיתגבר על נוהג של קבוצה שיש
לה האידיאה שלה על חיי שיתוף. ואיך נכון לכבוד העתיד לעשות את
החינוך לילדים. האידיאה קובעת שלכבוד החינוך הנכון יגדלו
הילדים הרחק מהוריהם - דור מדבר שנוהגיו והרגליו ופיתויו
עלולים לפגום בחינוך הנכון. ואם ההורים עצמם חושבים שהם דור
פגום, מה יחשבו עליהם ילדיהם. מה יחשבו הילדים על עצמם. ואבא
שלו שנקלע בוכה לתוך העניין הזה היה ילד טוב וממושמע. הוא מילא
אחר ציוויי אמו לשמור הכול בפנים, לא להיראות חלש - כי זה נותן
כוח עליך לאנשים מסביב שזה מה שהם מחופשים. אמנם אישה שלה היה
אדם שלם, ובני אדם שלמים מזוטות החיים אינם נשרטים, רק לעתים
רחוקות מתפנים לעיין בזוטות החיים של בני האדם הפשוטים, (במקרה
הטוב בחצותם את גיל תשעים - בני האדם השלמים רומזים שבכי מונח
עמוק בתוכם כל השנים). אבל היא עצמה הייתה מבני האדם הפשוטים.
המתמרמרים. והנוטרים. ובנעלבים הייתה. בנעלבים. אם כן מה היא
תציע לילד שלה. ואבא שלו, בכוח רצונו או בכוח עלבונו או בכוח
אין מוצאו, התגבר ושתק. מאז, עשהאל חושב, יש לו החיוך טוב הלב,
החיוך המסכים, על פניו. מן הניסיונות האלה הוא בגר אבא של
עשהאל להיות גבר מפואר. בן כפר בגר להיות, צנוע ועניו, שאינו
מבקש דבר לעצמו ואינו רוצה - אולי אינו יודע שיש אפשרויות
אחרות. כי בן הכפר הזה - צנוע ועניו - חונך למלא את צורכי
הקבוצה, שהיא קהל. ולמד די, אבל (על פי האידיאה) לא יותר מדיי.
כדי שיספיק עוד בתוך בחרותו להיפנות להשתרשות בקבוצה. זאת
המטרה. למשוך את הקבוצתיות, דור שני אחרי הוריו. ולבסס אותה.
אולם בן הכפר הזה הולך עם רצונות אשתו, עזב מאחוריו, מסב
במעשהו צער רב להוריו שסברו כי אומנם הם באים למקום פרימיטיבי,
אבל לילדיהם כבר יהיה המקום טבעי.
ואמא של עשהאל. אמא של עשהאל היא תעלומה. על אבא שלו עשהאל
יכול לשער איזו השערה שמקבלת עליה את אפשרות השגיאה, אך אמא
שלו היא תעלומה גדולה. הדימוי היחידי שהוא יכול להעניק לאמא
שלו הוא דימוי של מצוף המתנדנד ברוח טובה על מרחבי מים
חופשיים, אבל עגון היטב בשרשרת כבדת חוליה אל משקולת של כעס
וכאב על נטישה ויתמות צעירה. יותר מזה אין עשהאל יודע עליה
דבר. זמן רב היה רואה אותה נבראת מצלעה שלה. היום הוא רק רואה
אותה נמרה זועמת נלחמת יום יום על הבטחת בריאותה, על פרנסתה
האחרונה - שאר העולם נגדה. ועשהאל ידע עכשיו שאת המסתרים הלא
ברורים האלה של הוריו, באיזה אופן לא נהיר הילד שהוא היה, בדרך
משלו שיקף בכאביו. הנה עוד תעלומת ענק. איך קורה מין תהליך כזה
שחללי ילד מתמלאים בתעלומות הוריו. ועשהאל חשב על רוח השטות
שזימנה להפיל אותו בפח הציפייה להרגיש מתקרב אל המקום מעבודת
אינסטלציה שהוא יעשה עבור איש אחד. ועשהאל לא שמט אל הבחוץ
מילה.
אז עשהאל ורן קמו ונכנסו לקרוון, סקרו אותו מבפנים ועשהאל ראה
בלגן גדול של כלי עבודה מפוזרים, דליי סיד, סולם, על הרצפה
מתגוללים ניירות עיתון מוכתמים צבע לבן. הבחין שעל הקירות
מודבק טפט צהבהב דמוי אריג, תלוש במקומות אחדים וחסר לגמרי
בשטחים אחרים. חוטי חשמל מטונפים בחריוני זבובים משתלשלים מן
התקרה. חוטי חשמל גלויי קצוות משוכים מהקירות. חור גדול פעור
ברצפת המטבח, סביבו פזורים שבבים שחורים. מן הסתם שבבי ריקבון.
חור פעור בקיר חדר המקלחת, דרכו משתרבבים גדמי צינורות, חור
פעור שם ברצפה, והריח ריח טחב ישן. ועוד בחדר המקלחת הצר של
הקרוון אסלה מטונפת וכיור סדוק.
בחדר שינה אחד ראו מזרן על הרצפה ועליו שק שינה. רן אמר: "לפני
חודש קיבלנו את השטח ומאז אני ישן כאן. לפני שהגיע הקרוון
ישנתי עם עיד במכולה, כי אני לא יכול לעזוב את המקום לבד".
בחדר השינה השני ערמות הציוד הביתי של חדווה ורן.
יצאו והקיפו את הקרוון מבחוץ, התכופפו לבדוק מהלכים בדפנותיו
וברצפתו. עשהאל אמר: "אם תביא לי חלקים, ואם יש לך כאן כלי
עבודה, בתוך יום וחצי, יומיים, מקסימום שלושה, אני מסדר לך כאן
מערכת חדשה".
רן אמר "תעזוב" ו"מה פתאום" ו"לא נעים לי ממך".
עשהאל השיב "מצדי זה בסדר מה שאתה אומר, אבל זאת בעיה שלך".
רן צחק ואמר "וואלה, אתה עוד לא דקה כאן וכבר אתה עושה לי
בלגן. שים בקרוון את החפצים שלך ולך תכין לי רשימה".
ועשהאל חנה. פרק את לחמון וסידר לו שטח רעייה להסתובב בו קשור
לשרשרת ארוכה. מצא מקום לחפציו, כך שלא יפריעו לאיש. החליף
בגדים והיה מוכן לעבודת האינסטלציה. לפני שרן נסע לבאר שבע
הצביע על גבעה ואמר: "אם תרצה ללכת אז שמה התצפית שלך. השביל
עובר על יד גוש סלעים כהים. חרוטים עליהם ציורים עתיקים. מעבר
לסלעים, השביל חוצה חלקת אדמה. השטח שם זרוע שברי כלי צור
עתיקים. אם אתה מתעניין, שווה לך לעבור שם להעיף מבט".
עד רדת החשכה רן עדיין לא חזר. עיד שסיים לעבוד הדליק מדורה
במחסה השינה שלו, גדרה עגולה שבנה להגן על עצמו מהרוח המקפיאה.
הגדרה הייתה עשויה שיחי מתנן שהוא מנכש בטרסות במשך היום. עיד
הזמין את עשהאל לשבת אתו ועם אחמד והנער. המדורה בערה על בולי
עץ זית שהפיצו את החום הנעים שלהם אל פניהם והניחוח המתוק עבר
מהם ונפוץ אל המדבר.
"מה פתאום בולי זית כאן?" שאל עשהאל.
"העמסנו את זה מדוד שלו במושב", ענה עיד.
אחמד הזיז מבט מעיד לעשהאל לעיד, השפיל והפטיר בקול נמוך: "מתי
הוא צריך עוד עצים זית תגיד לו יבוא אצלי. אני נותן לו מעצים
שלנו איפה שגם כן גודל מושב. אני אין לי מה לעשות אתם למה
אנחנו לא באים במושב. לא חבל יעמדו העצים סתם. אצלנו בבית יעני
שכחו מה זה הזית. התרגלו לחיות בלי. וגם הכול אצלנו מכשירים על
חשמל".
קומקום תה התחמם על המדורה ועיד היה מפרנס אותה. בכל פעם שעממה
האש בבולים תלש מגדרתו ענפי מתנן יבשים אחדים והניח על הגחלים,
מייד התלקחה האש בנפצוצים קלים ובלהבה בהירה. אחרי עשרים דקות
וסיבוב של תה המשיכה השיחה. עיד היה הראשון. הוא העיד על עצמו,
לא בצחוק כי אם ברצינות גמורה, שהוא זקן בן עשרים ושתיים,
שאינו מבקש מהחיים יותר מתה, מדורה, סיגריה וסיפורים לספר. כמו
עכשיו. כמו כאן. הוריו נפטרו, הוא נשאר בעולם לבדו, מעביר את
החיים בתנועה בין מקומות. קצת עובד כאן, כמה ימים שם. אינו
יכול להישאר יותר מדיי זמן במקום אחד. הרבה אנשים, יהודים
יעני, כבר מכירים אותו בנגב - שהוא עבד אצלם. פה הוא מבסוט,
באמת, אין מה להגיד, רן בן אדם נחמד. אז בינתיים הוא נשאר.
חודש הוא כבר יושב כאן. מההתחלה של המקום. אתמול רן אמר לו
שיעשה אוהל אם הוא רוצה להישאר אצלם. רן אמר שיש כאן עבודה
להרבה זמן. ועיד יודע שבאמת יש כאן עבודה להרבה זמן. אבל הוא
עוד לא החליט. יעני הוא לו יודע אם טוב בשבילו לשבת הרבה זמן
במקום אחד. מחר בבוקר הוא נוסע לרופא שיניים. הוא יראה אחר
כך.
אחרי הדברים האלה שתק עיד ואחמד דיבר. הוא בן שלושים ושמונה.
הוא יודע, הוא נראה לפחות חמש עשרה שנים יותר. סיפר שיש לו שתי
נשים. את הצעירה לקח אליו לפני שנתיים והיא נתנה לו ילדה
ועכשיו היא בהיריון פעם שנייה. לקח אותה כי מהמבוגרת כבר לא
נהנה. היא את שלה כבר עשתה. תשע ילדים הביאה לו. עכשיו כועסת
שלקח על פניה את הצעירה. תהיו יחד הוא מבקש ממנה, תהיי כמו
אחות גדולה בשבילה. אבל המבוגרת יש לה עין סגורה. כועסת על
התענוג שלו. מה היא רוצה, הוא גבר לא? בגלל שהיא כועסת היא
אומרת שכואב לה והיא לא נותנת לו. בבית בד'הריה, הר חברון, יש
לו עשרה ילדים. אין לו אישור עבודה, אבל מה הוא יעשה, גבר לא
יכול לשבת בבית. גבר חייב להביא אוכל לילדים. אפילו ימות בדרך.
אז הוא יוצא. וכך נוסע עם בן אחיו שעוזר על ידו. לכל מקום הם
נוסעים איפה שאפשר להשיג עבודה. ארבע עשרה שנים יש על הנער
שכבר שנתיים אתו. בגיל שתים עשרה גם הוא התחיל להתפרנס. עזב
בית ספר. הוא היה תלמיד מעולה והיה רוצה ללמוד באוניברסיטה,
ומורה שלו היה מחזיק אותו חזק שלא יעזוב הבית ספר. אבל זה
החיים שהיה כתוב לו. היה שיגעון לחשוב על אוניברסיטה מתי שהוא
היה תלמיד בבית ספר. צחוק. זה לא מגיע בשבילנו. מתי שהוא בבית
הוא מלמד את הילדים שלו אנגלית. אותם הוא מכניס באוניברסיטה.
בשביל זה הוא חוסך מהעבודה. הגדול כבר בן חמש עשרה - יעני אין
עוד הרבה - ואינשאללה לא יהיה בלגנים והגדול יהיה מהנדס. רק
מהנדס הוא רוצה. הילד מלא שכל יותר מאבא שלו. ומבחינת עבודה;
הוא אחמד, הכול הוא יודע לעשות, בנייה, טיח, ריצוף, מה שצריך.
ומבחינת היופי של העבודה, סוג א', אין מה תגיד.
כשרן חזר והצטרף אליהם, החשכה והמדבר כבר מזמן אבדה מהם השעה,
הם היו מאזינים לטרוניותיו של אחמד על המכשולים שניצבים בדרכו
להביא אוכל לילדים.
לשוטרים שעוצרים אותו במחסומים הוא אומר: "תעשו מה שאתם רוצים.
תיקחו אותי למעצר, תהרגו אותי כאן, אני לא מפחד. יש עשרה ילדים
בבית לתת להם אוכל. אין מה לעשות. צריך לחיות. לבית אני לא
חוזר".
כשיצא מהבית לבוא לכאן, ביום ראשון, מג"בניק שבדק אותו במחסום,
בגלל האישור עבודה, הוריד אותו מהפולוקס שהוא נסע אתו מהכפר,
אמר לו לעמוד בצד. הבחורים של הפולוקס רצו לחכות לו, והתווכחו,
אבל המג"בניק נתן להם פקודה שיעלו וייסעו. אחרי שהפולוקס נסע,
המג"בניק בא ונתן לאחמד סטירה עם הרובה.
אחמד אמר לשוטר: "וואלה יא מניאק, אתה יש לך את הרובה. אז אתה
רואה עצמך חזק. וואלה אתה לא יודע כמה כוח יש ביד שלי אחת. אם
אני רוצה אני הורג אותך כאן על המקום. אבל אני לא עושה עכשיו
שום דבר. בשביל הילדים בבית אני שותק. לא מוציא עליך מילה מהפה
- אל תפחד - אני לא מתלונן. יאללה תן ללכת".
אבל המג"בניק לא היה פראייר. קרא לחבר שלו והם העמיסו את אחמד
על הג'יפ ונסעו ודפקו בו מכות כל הדרך עד בניין המשטרה ושם
רשמו תלונה שתקף אותם. לפני שדחפו אותו במעצר, התחיל לצעוק שגם
הוא רוצה להתלונן עליהם, צעק חזק עד שקצין אחד ניגש אליו העיף
ממנו את השוטרים ורשם. בערב בא הקצין, הוציא אותו מהמעצר ואמר:
"יאללה תחפף, עוף לי מהעיניים עכשיו ודיר באלק. אם אני תופס
אותך עוד פעם אחת בלי אישור, אתה בר מינן". והנה הוא כאן.
כך ישבו עם האש והתה. לפעמים משוחחים קרוב בקול נמוך, לפעמים
בקול גבוה, שמאפשר מרחק, לפרקים יורדים בצחוק זה על זה כמו
חברים ותיקים. עד שהעייפות הכבידה וניתנה עליהם שתיקה הרי כולם
היו אחרי יום עבודה.
ולשעת השינה ההיא; רן הזמין את עשהאל מפאת הקור לישון אתו
בקרוון, אבל עשהאל הודה ואמר שהוא מעדיף לישון בחוץ - הוא זקוק
לאוויר טרי שישיב לו על פניו. פרשו איש ליצועו; רן בקרוון,
אחמד והנער במכולה, עיד עם המדורה, ועשהאל פרש לפיסת קרקע רכה,
חשוכה, בחלקה מחלקות הבוסתן.
בימים הבאים, שהתרבו הרבה מעבר למה שתכנן עשהאל מתחילה, עבד
עשהאל ועשה רק הפסקות לאכילה. מהבוקר, כשהלך ללחמון לדבר אתו
שלא ישכח, עד החשכה שהייתה מתבשרת בשקיעת פסי גוונים מפוארת,
כששוב הוא היה פוקד את לחמון לראות שלא חסר לו כלום.
מאור ראשון עד אור אחרון עבד עשהאל להתקין צנרת מים וצנרת
ביוב. וחשמל הוא התקין לפי מיטב ידיעתו. פה תיקן דלת ושם החליק
תנועת חלון במסילה. כשהיה צורך לנסר ניסר, אם היה צריך לקדוח
קדח, אם היה צורך לחפור תעלה אחז מכוש וטורייה.
פירק את האסלה הישנה אחרי שהתגבר על הגועל מפני המזכרות
שהשאירו המשתמשים הקודמים. במקומה התקין חדשה, צחה, ולפני ששם
את החדשה ניקה כמיטב יכולתו מהקירות והרצפה את הטינופת הקדומה.
כך עשה גם עם הכיורים. במקומות שהרצפה הייתה רקובה התאים
לוחות, התקין וכיסה ביריעת לינוליאום חדשה שהדביק בדבק מגע.
סייד וצבע וגזם בחוץ את הייחורים הרדומים - על פי ההוראות של
רן.
במהלך הימים האלה כל אחד מהאנשים, עיד, רן, אחמד והנער, טיפל
בדברים אחרים. הם היו נפגשים רק בעת הארוחות סביב שולחן
הפלסטיק הלבן. חדווה הייתה באה מהמכללה עם אוכל בצידנית ומגישה
להם. בערב עם גמר העבודה היו מתכנסים אל המדורה.
ערב אחד ישבו חמשתם, עיד ורן ואחמד והנער ועשהאל. אחמד פתח
בטרוניות המוכרות על מר גורלו להביא פרנסה ולאחרים נראה ששיטפו
לא ייעצר.
החליפו מבטים ופתאום קטע עיד: "אוסקוט אחמד אוסקוט. אני אגיד
לך עכשיו סיפור. אוסקוט. תשמע טוב. הג'מל והח'מר היו רועים
בפורסט. פורסט יעני מקום בשבילם טוב טוב. היה להם מים, היה להם
אוכל, לא חסר שום דבר, מה רוצים עושים, איפה רוצים הולכים, אבל
מהפורסט לא יוצאים. יום אחד בא החמ'ר אל הג'מל ואמר לו יא ג'מל
אני לא יכול ככה לשבת בשקט אני רוצה לת'נער. אמר לו הג'מל שו
תת'נער? תתאפק, תחזיק הפה שלך חזק למה אם אתה מת'נער אולי
ישמעו אנשים יבואו ייקחו אותנו. אמר לו הח'מר וואלה קשה לי אני
לא יכול. ככה היה הח'מר עושה כל יום. יום אחד הח'מר לא יכול
יותר לשתוק, רץ בפורסט כמו משוגע מצד אחד לצד שני והת'נער. היו
שם אנשים לוקחים מלח. תפסו את הח'מר והג'מל, שמו אותם בשיירה
לסחוב מלח. אחרי כמה זמן הם הולכים בשיירה והח'מר נגמר לו
הכוח, נפל על הארץ רוצה ימות. לפני ימות אמר לו הג'מל: אתה
רואה - אם לא היית מת'נער, האנשים לא היו שומעים ועד עכשיו
היינו בפורסט".
כשעיד גמר את הסיפור נהיה שקט. אחמד העווה פנים.
התחילו לצחוק על אחמד שלא אתם והוא אמר "שו יעני. שו". ושוב.
רן הישיר אל אחמד מבט ואמר בשקט: "אחמד תראה. אנחנו יושבים
סביב האש. יש ח'טב. יש. הח'טב טוב. טוב. התה של עיד מתוק.
מתוק. אז תפסיק לת'נער. יעני שלא יבואו אנשים לפה וייקחו
אותנו".
ורן שאל את אחמד ממה הוא עושה עניין שהוא מת'נער על יד המדורה
כל כך הרבה. מה, העניין של הכסף. כמה כסף הוא צריך לגמור את
החודש בשביל העשרה ילדים.
אחמד אמר: "וואלה, אלף חמש מאות. אלפיים שקל מקסימום".
"אחמד, אחמד", אמר רן, "אתה יודע כמה כסף שנינו, אני והאישה
לבד, צריכים בשביל לסגור את החודש. לא פחות משש אלף שקל".
אחמד שמע והבעת עומד להשתגע עלתה על פניו.
רן המשיך: "עכשיו תשמע בדיחה. ערבי, אנגלי ויהודי עולים לשמים.
מתים יעני. שלושתם קבלני שיפוצים. מגיעים לתחנת מעבר, בא מלאך
ואומר להם: תראו, אתם נראים פחות או יותר בסדר, יעני אפשר
לצפות שתקבלו גן עדן, אבל אתם צריכים לחכות עד שבית המשפט ייתן
החלטה סופית. בינתיים בואו, יש איזה עבודה שצריך לעשות ואתם
שלושתכם קבלנים אז תתנו לי הצעת מחיר. המלאך מראה להם את השער
של גן עדן ושואל את הערבי נו כמה יעלה השיפוץ. עונה הערבי חמש
מאות שקל אבל בשבילך ארבע מאות חמישים. טוב. קורא לאנגלי ושואל
אותו אותה שאלה. אומר האנגלי שבע מאות שקל אבל בשבילך שש מאות
וחמישים. טוב. קורא ליהודי ושואל אותו. היהודי חושב הרבה הרבה
ואומר אלפיים חמש מאות שקל. אומר לו המלאך: אה. איך הגעת למחיר
הזה. אומר היהודי למלאך: בוא, אני אגיד לך בצד. הולכים הצדה
והיהודי לוחש למלאך לתוך האוזן: אלף לך, אלף לי וחמש מאות תן
לערבי שיעשה את העבודה".
הם צחקו עכשיו כולם. כן, זאת הייתה בדיחה טובה. עשהאל ועיד ורן
צחקו, צחק גם הנער שאתם וצחק בקול רם אחמד, מסווה שאין לו שום
פורסט במדורה של רן, לא בד'הרייה הר חברון נמצא הפורסט שלו,
ומה עם המטע זיתים שעל ידו גודל מושב.
בתזזית הצחוק הסיט מי מהם משיווי משקלו במדורה את הקומקום, התה
נשפך על הרמץ ורתח ותסס, והירח כסוף וקר טבל בענני סוף החורף
מעל.
כשגמרו לצחוק התקין עיד את המדורה ללילה, זחל לשק השינה ואמר:
"יאללה להתראות עד מחר", משך מעל ראשו עוד שמיכה ונעלם. אחמד
הרים עצמו בכבדות - הנער אתו - ופרשו למכולה. רן קם לישון
בקרוון. עשהאל אף הוא פרש מתחום הריצודים הקופצים אדמוניים על
מעגל המתנן. הכין את מרבצו בסמוך, היכן שנמצאה לו הקרקע רכה,
שקע עמוק לתוכה עד שעדת כלבי החווה הביאה בבוקר את שנתו אל
קצה. דווקא כברת הקרקע הרכה שעליה ישן מכורבל בשק השינה מפני
הקור עד מעל לראשו, דווקא כברת הקרקע הפריכה ההיא נבחרה להיות
לעדה מקום שעשועים וזירת מאבקים. היו מתחרים שם בריצה בזינוקים
ובגלגולים. רגע עוזבים שם ובמשנהו חוזרים, נושכים זה בעורפו של
זה, מסתחררים ברדפם זנב ונהנים מההתפלשויות בעפר. מהקימות
ומההתנערויות. מכניעים זה את זה ונכנעים, מתייהרים זה על זה
ומתרפסים, ומדיי פעם בפעם בתוך ההילולה הזאת, נתקלים בגוויתו
של עשהאל ובועטים בה, או מתגלגלים עליה או נועצים שיניים באריג
שק השינה ומטלטלים אותו כמעט עד קריעה.
ההתנפלות הראשונה שלהם סביב עשהאל הגיעה אליו דרך הטפיפות
המהירות של כפותיהם בקרקע. הקיץ בבהלה וכשהבין שאין זה קרב אלא
משחק, התעשת וניסה לגרשם מעליו. לא עלה בידו. לא התרשמו
מנפנופיו וקריאותיו וכשהשליך בהם אבן עצרו רגע, תקעו מבט
משתומם בבן אדם הזה המשליך בהם אבן מתוך עצבנות או מה, וגם
נכון מסיבותיו שלו להשבית את שמחתם או מה, לשבש להם את ענייני
החיים השוטפים או מה, מפני הנמנמנות המאוחרת שלו. הי בן אדם,
קרא עשהאל במבטם. היום היחידי הזה כבר שבע שעות סופר לעצמו ולך
לא אכפת לבזבז. ועוד קרא מהם; הנה עוד אומלל שמניע את עצמו דרך
עצבנות ושיבוש לאחרים. לא שונה מאלה שפגשנו עד היום. ואלה עוד
חושבים עצמם למשהו מיוחד. והעדה בלי השתהות יתרה כמו קיבלה
החלטה להתעלם ממנו ושבה אל הפזזנות שלה.
בהקיצו לא ידע עשהאל מה השעה. השמש כבר סיימה את מהלכי זריחתה.
בוקר אביב זכוכיתי, צונן, בהיר ושקוף אוויר היה מוחה לגמרי את
אפרוריות הימים הקודמים. הביט אל המצע של עיד בתחום גדרת המתנן
וראה אותו נטוש. הבין שעיד וכנראה כולם כבר בעבודה. ניגש
למדורה ומצא תה חם מוכן בשבילו בקומקום ואחרי ששתה ניגש אל
הברז שהיה נשען ארעית על דופן המכולה, ובמים הקפואים שזרמו שטף
את שאריות הלילה מפניו. מישהו, הבחין, כבר הספיק לשתול נענע
בפלג המנקז את דלף הברז אל הבוסתן. עשהאל ראה את רן מתהלך
בבוסתן בין הייחורים, מתעכב לחפש סימני התעוררות בעיניים, בודק
את תקינות הטפטפות ומוודא שלכל הגומות מגיעים מים. עשהאל קרא:
"בוקר טוב רן",
רן השיב: "בוקר אור", וגם הוסיף "האם כמו שביקשת, זכית לאוויר
טרי שינוח הלילה על פניך?"
"אכן", ענה עשהאל והוסיף מעצמו בלי שנשאל כי חוויית הלילה הזה
היא חוויה של שנת רוגע ומנוחה. עשהאל הוסיף ודיבר על אודות
הרעננות שנסכו בגופו האוויר הקר על פניו והשינה על האדמה
ובייחוד התעכב לדבר על ההרגשה המוזרה שיש לו הבוקר, הרגשה של
היעדר כל מתח בשרירים, "אתה יודע, בעורף ובצוואר, והגב התחתון
לגמרי משוחרר, וכפות הרגליים, כאילו קיבלתי מסז' ".
עשהאל גלש מעל טרסה אל רן שניצב בבוסתן וקרא: "מביאים את מטולה
לכאן!?"
ועשהאל שאל ועלתה בקולו נימת התרסה: "אתה מעדיף נוף גלילי על
פני הנוף המדברי הזה?" ורן ענה: "לא. אני לא רואה את המקום הזה
דומה לגליל. גם אין לי שום רצון כמו שאתה אומר לקרב את מטולה
לכאן. למקום הזה יש יופי משלו. אבל אם אתה אומר בגלל השתילים
אז עשרים שנה קדימה אני רואה כאן יופי ורדני".
"יופי ורדני. פרש והסבר", השמיע עשהאל.
"יופי ורדני. פריחה של ורדניים באביב אתה מכיר? תפוח, משמש,
שזיף, אפרסק. בלבן, ורוד כהה, ורוד בהיר. פריחת עצים שעוד לא
מכוסים בעלים. הדבורים באות לתוך הפרחים ככה זזזז... אחר כך
בבת אחת מתפרץ לבלוב. בלי ששמת לב, צ'יק-צ'אק התכסה העץ בעלים
ובינם כבר צומח הפרי. בסתיו צבעי שלכת, ובחורף העצים שוב
ערומים. רואים לתוכם. ורואה שם את החרוב? אותו שתלתי שיהיה
בקונטראסט כי הוא תמיד ירוק".
עשהאל רוחו קצרה מן התיאור הנלבב על הבוקר, זמן קצר כל כך אחרי
שפקח את עיניו, נכנס אל תוך דבריו של רן והתריס על ורדנות הר
מחיה, אם היא מעשה פיסול בתוך הצחיחות הנגבית, פיסול של ירקות
משובבת עין ומרחיבת נשמה או אולי היא רוצה להביס את ריקנות
השממה, לביית אותה, לתת בה תכלית ברורה. אולי דבר אחר לגמרי
היא רוצה. מה היא רוצה?
רן לא הביע מורת רוח על קטיעת דבריו, גם לא על ההתרסה. חיכה
שיעבור הגל ששלח עשהאל ושאל: "דרך אגב הלכת כבר לראות את ציורי
הסלע?"
"עוד לא", ענה עשהאל.
"אז אתה מוזמן. אני עולה לשם עכשיו".
ועשהאל נענה כי בעצם מתחילה פנה לדרך הר מחיה כי התכוון ללכת
לראות מה יש על הגבעה.
התחילו לטפס בגבעה שהייתה כולה סלעים וביניהם בכיסי קרקע
זעירים צומחים עשבים נמוכים שכבר היו פורחים כי החורף מבחינתם
חלף הלך לו והזמן שהם מודדים לסיום מחזור חייהם נהיה קצר קצר
ומוכרח להם להעמיד ולהפיץ את דור המחר. היו שם שושנות עלים של
צמחי פקעת ובצל שאינם נחפזים, הזמן נדיב הרבה יותר אתם,
וציבורים ציבורים של שבלולים שקוצנים, אלה עכברי מדבר, ליקטו
אל משטחי פיצוח, להיזון בבשרם ולרוות את הצימאון בנוזלי רקמתם.
הם עלו על קו הרכס של הגבעה דורכים על אבנים שחורות, עוד עלו
בשיפוע מתון, עד גוש סלעים כהים שלידם רן עצר. הסלעים היו
שחורים כאבנים המפוזרות על האדמה מסביב, אבל הם היו גוש והיה
בעמדתם משהו בודד ומסתגר, היו מתנשאים מעל לסביבתם, אם אתה
מטפס עליהם נפתח לך הלאה המבט אל הרכס האחרון שלפני אזורי
החולות במערב. עשהאל הרהר על כך שהסלעים נתבודדו מסביבתם
בתהליך, במשך שנים הרבה, כי הם עשויים חומר יותר קשה. אבל גם
החומר הקשה - רואים מסביב - הולך ומתפורר.
רן הצביע על סרטוטים בהירים על פני הסלעים שהיו נרקמים לדמויות
"תראה, יעל", ובאמת לדמות היו קרניים ענקיות מתעקלות מעל גבה,
אינן מותירות ספק בדבר זהותה. אלפי שנים אפשר שחלפו מאז נחרטה.
הם היו מקיפים אט אט את ערמת הסלעים השחורים ורן מצביע על
עשרות תחריטים שהתגלו שם לעיניהם, מסביר איך יצרו אותם בני אדם
בנקישות צפופות בציפוי החיצוני הקשה של הסלע או בחריטה בחודי
צורים. כשסיימו להקיף את הגוש ולסקור בו את התחריטים התיישר רן
ואמר: "עוד לא סיפרת לי עשהאל אחרי מה בדיוק אתם רודפים אתה
והגמל".
ורן אמר: "כבר כך וכך זמן אתה אצלי. אני לא חקרתי ואתה לא
הסגרת מרצונך דבר. אני עכשיו רוצה לשאול איך אתה קורא לדבר הזה
שאתה עושה. הרפתקה, הליכה, טיול, סיור קצר, מסע, מחקר, נדידה?
מה משרת לך המהלך הזה. בריחה, התבודדות, התרחקות זמנית, מה.
ומה על הנתיב עשהאל. תחנותיו ידועות לך מראש, נימוקיהן עמך,
ממנו אתה יורד לבקר כאן ושם או על פני הארץ אתה פשוט נוסע לך
ברוח חופשית?"
והמשיך: "איפה עמדת עשהאל לפני שבאת אל הוואדי היורד מהר
מחייה? האם ידוע לך מה כיוון עזיבתך? שאלות שעוררת בי עשהאל
מרגע שנפגשנו, כשראיתי אותך למטה, על הדרך, עם הגמל. אני שואל
אם יש לנו כאן עניין עם רוח חיים שמבקשת על עצמה. כי ככה וככה
ימים אני מסתכל בך, משתדל שלא להיתפס בגנבה, נדמה לי שמשהו בך
מתנדנד בין שקט עמוק לצרחה. חשבתי מהדברים האלה שאולי יש כרסום
בתוכך, כרסום חזק עד איום על קיומך, רק אתה יודע שבאמת כך
הדבר, אין בו כל הגזמה, רק אתה יודע שאם אתה קובר אותו הוא
ימצא מאיפה לאגף והוא ימצא את המקום ואת הזמן לחזור ולהכות בך.
איך שאני רואה אותך עשהאל, אני מנחש שאמרת לכרסום - בוא,
אתמודד אתך, אתמודד אתך במסע. האם ככה הגעת אלינו, שאנחנו בלי
לדעת נמצאנו על משעולך, ונפגשנו? הנה אתה יושב אתנו את הישיבה
אפופת הסוד שלך. רציתי להראות לך את הדבר שמונח כאן, אולי
יימצא לך ממנו רמז לבאות. לכן הזמנתי אותך לבוא דרך הטרסות
העתיקות, אולי אלפיים שנה הן מונחות ככה לרוחב הוואדיות. מה
אתה יודע עליהן. הרי מישהו עשה אותן. מישהו שחשב איך להוציא את
מחייתו במקום הזה, תכנן מעשה מדויק מאוד לתפוס בהן מים. ובמים
דשן ועפר. ידיים שאנחנו לא זוכרים ליקטו את האבנים וסיתתו,
הניחו אותן זו על זו אחת אחת בשורות ישרות. עוד ידיים בררו,
זרעו ונטעו. נטרו וקצרו. וכל הזמן שיקמו ושיפרו. הן סיקלו את
אבני השדה אל התולילאת אל ענב ואל הרג'ימאת אל כורום לעבות בהן
טל אל שורשי הנטיעות".
רן דיבר על גתות עתיקות שנותרו להעיד על דריכת ענבים, על בתי
בד, על סחיטת זיתים. סכרים, בורות מים ותעלות להולכת מי גשם אל
מאגרים מעידים יותר מכול על קשירת חיים של בני אדם. חורבות
נותרו כאן ממשלטי צבאות, חורבות מערי מסחר שהיו שוקקות על צד
נתיבי שיירות, חורבות מכל מיני בתי כנסיות. רן סיפר שהממלכות
האלה העתיקות לא עמדו לעצמן. לא נוצרו יש מאין. קדמו להן שבטים
ולהם קדמו משפחות. לחקלאים קדמו ציידים ולקטים שפעלו כאן על
הגבעות ובוואדיות. לאורך דורות ותרבויות ואקלימים משתנים פעלו
כאן משבררי כלי הצור המוטלים בשדה - "תכף אני אקח אותך לראות".
כל הזמן הילכו פה בני אדם - ואלוהים אתם בכל מיני צורות. אם
בחרוטת המשקיפה כעין פקוחה מן הסלע, אם בקיר של בית תפילה, אם
בדיבור על כל מה שנשגב - מקומו של אלוהים מעולם לא נפקד".
רן אמר: "אתה עשהאל מתריס כלפי על פיסול ירקות ועל כיבוש לשם
מילוי של ריקנות, אבל אני לא רואה כאן ריקנות. אני מוצא ארץ
מלאה נוכחויות שבצריפה איטית צרפו לנו את ידע ההתקיימות, שמעבר
לתשוקה לשמור את החיים, הוא יוצא מסקרנות ומחוסר הסכמה לקבל
דבר כפי מציאתו הראשונה. יש בו כדי להבחין באפשרויות או לשער
אותן או לנחש, ובחוסר אחריות למתוח אותן אל צירופים והרכבים
הרפתקניים של מחשבה וחומר, שפה, חוק ומנהגים. זהו ידע
ההשתכללות החותרת לא נכנעת במבוכי המגבלות. בכל דבר כמעט שנח
עליו המבט אני יכול לראות את ידע ההתקיימות. אני רק מבקש
לחיות, ובצניעות גדולה. בחיל ורעדה מחפש איך אני יכול להיות
קשור אל ההתקיימות הזאת הראשונה. צועד ממנה את מצעד הנמלה שלי
קדימה, בלי שמץ טענה. בוא נלך הלאה".
רן הוליך את עשהאל אל שדה הצורים. הוא קרא שדה צורים לפאת גבעה
אחרת שהייתה מרובדת אבני צור רבות. הכריז שהם נכנסים לשדה והיה
מתקדם לתוכו, גופו הגדול, חשב עשהאל, פסיעותיו הרכות, מבטו
באדמה תחתיו אינו מאבד שום רמז וסימן, ידיו נחות בכיסי מכנסיו.
רבות מהאבנים היו מנופצות ורסיסים בכל מיני צורה וגודל מונחים
על האדמה. רן הפליג בשדה עד שבמקום אחד עצר, התכופף אל האדמה,
הרים ממנה פיסת אבן, קרא לעשהאל לקרב אליו והציג את הפיסה:
"את הפיסה הזאת התיזה יד של אדם שהתרוצץ להתקיים פה לפני אי
אילו עשרות אלפי שנים. הא לך. תושיית סיתות הגוש להוציא ממנו
כלי עבודה. מה ביקשה לייצר אותה יד קדומה. דקר לפלוח בו את
האדמה לתור בה דבר מאכל או כלי לגרוד בו יריעת עור מקרומי החי
האחרונים הדבוקים בה. אולי מרצע חדש רצה לייצר לשם חיבור
יריעות עור להתכסות בן, אולי להב לסכין שהייתה חדה יותר מן
האולר המשוכלל שתלוי לי בחגורה". רן העביר את הנתז הישן על
שרוך הנעל שלו פעם ועוד פעם והגיש לעשהאל את עודף השרוך שגזר
הנתז.
הנתז הזה, הפיסה הקטנה, הרחיב את מבטו של רן. התחיל מוצא סביבם
גרעיני צור, אלה אבנים - אמר - שהסתת הקדמוני הקציע מהן נתזים
תוך שהוא מעצב את הכלי הסופי. כשהסתת היה מסיים את ההקצעה
המקדימה, במכה אחרונה שתוצאתה הייתה ידועה לו מתחילה, שחרר את
הכלי שלו מן הגרעין, מן האבן הראשונה, נותן לו חיים עצמאיים
להיות כלי שמכה, חותך, מבתק, מנקר, פועל כל פעולה שרצה. רן מצא
עוד נתזים ומיני כלים שאולי נפגמו בתהליך היצירה, ובגלל התועלת
שנחסרה מהם הושמטו לרבוץ אלפי שנה, עד שיד האדם המקרית הזיזה
אותם ומשכה אל חוגה.
כל מה שמצא רן הוא הציג לעשהאל ופירש על פי מה שידע, ושאל
לדעתו, הסביר על התפשטות גלי הלם באבן ועל שברור עדין. אחר כך
הניח בחזרה. רן אמר לעשהאל שהוא מתעניין בנושא הזה, סיתות כלי
צור, לדעת איך ייצרו מאבן שדה כלי לעבוד בו. כלי נותן קיום.
בתוך המגבלות. אפשר לראות שהכלי הלך והשתכלל, הלך והתעדן. ורן
- אין הוא מאמין שהתהליך הזה יכול להתרחש מעצמו. סתם כך. בלי
שבן אדם ישתוקק להקיש אבנים זו בזו. הרבה. המון פעמים שוב
ושוב. "ומה זה המחשב שאני עובד עליו במכללה להוציא ממנו פרנסה
אם לא כלי צור מסותת היטב". אלא שהכלי הזה בלי חשמל חדל
להתקיים, ודבר כזה יכול לקרות. כן, טורדת אותו המחשבה הזאת,
אינו יכול להתעלם. לכן הוא בוחר להיות מחובר לדבר הראשון שנותן
חיים - לאדמה ובה צמחים תחת אור השמש - עשהאל רואה. אם תמיד
יהיה חשמל ודבר לא ישתבש, הנה במקום הזה רן מחובר לזיכרון של
המשכיות. רוצה לזכור שאין דבר עומד רק מתוך עצמו. דבר קשור
בדבר. אין דור ראשון. לשום דבר.
את הדברים האלה דיבר רן. למרגלותם בבקעה ניצבו אוהלי בדווים
אחדים. נערות רכובות על חמורים היו מוליכות מן המאהל עדר עזים
לרעות בגבעות רחוקות, נער אחד היה מזניק אופנוע שטח מן המאהל,
לוחץ את כלי הרכב עד קצה כוחו להעפיל במדרון וגולש על עקבותיו.
רגעים אחדים התבוננו בתמונה, עד שאמר רן כי אולי זקוקים לו
למטה והוא מוכרח לרדת עכשיו. ואז, ירד עוזב את עשהאל
לשיטוטיו.
באותו הלילה עם לגימת התה האחרונה על המדורה פנה עשהאל אל רן
ואמר לו: "אם לא אכפת לך הלילה אני אישן בקרוון".
"בטח, יש לך כאן את המקום שלך", אמר רן. עלו לקרוון, עברו את
החלק עם הברדק ונכנסו לחדר של שניים וחצי מטרים על שניים וחצי.
סידרו כל אחד מזרן לעצמו ורן שאל אם יפריע שהוא יעשן בחדר את
הסיגריה שלפני השינה. עשהאל אמר: "כן יפריע מאוד", ורן יצא
לעשן בחוץ. כשחזר היה עשהאל בשק השינה מעיין בהמשך הדרך,
ופתאום נבוך מפני הקרבה. רן התמקם בשק שלו מנגד ואמר: "אני
רואה שאתה מתכונן להמשיך. ואני חושב: עשהאל שהיה אצלנו כשרק
התחלנו כאן. היה אצלנו בזמן כזה מיוחד. שום דבר אנחנו לא
יודעים עליו. עשהאל עשה מעשה במקום הזה. עשינו יחד. וגם נגע
בנו, אולי אנחנו נגענו בו, ולא נתן סימן. משונה מאוד. כל כך
מוזר. אני לא יכול לחשוב על התעלומה שתישאר לנו ממך כשתלך. טעם
החמצה. אני חושב אולי נתגעגע פעם. חשבת לך מין דבר כזה. אולי
אני ארצה לקרוא לך. אולי אני ארצה לכתוב אליך מכתב, לספר מה
מתחדש. איך הוורדנות עלתה. תאר לך שאשאר עם הידיעה הכל כך מעטה
על אודותיך. אני אהיה כל כך מאוכזב בזמן שיבוא".
עשהאל השיב: "נוגעים ללב הדברים שאתה אומר. מעכשיו אני לוקח
אותם. את כולם. אני לא יודע מה אתה מעלה בדעתך על הטיול הזה
שאני עושה, אבל אני בעיקר רוצה לחזור ממנו הביתה. ומהר. יש לי
משפחה. יש לי בית. האישה שלי והילדים גרים בבית. ידעת? אני
מתגעגע אליהם. אני רוצה להיות על ידם. אני צריך. אני חייב להם
את זה. אבל אני חנוק. חנוק עד כדי כך שאין לי מה לדבר. לשמוע
אני יכול. לקרוא אני יכול. אני יכול למשש. אבל לא לדבר. ממש
קשה לי לדבר. אז הלכתי. ואני הולך. יש לי עוד ללכת. אני מרגיש.
וכל הזמן אני פוחד. גם אין לי שום מושג אם בכלל ולאן אני
מתקדם".
ועשהאל סיפר שגילה כי הוא כפות ונכפה, מה שחשב לחופש התברר
שאינו - והרי החופש אמור להיות כמו איזו הבטחה לממש את הרצון.
לכך התכוונה כל ילדותו. לכך מתכוונות היום הפרסומות. תישאר
באורנג'דה אדון או תתקדם לתות-בננה. בידך לקבוע את טעמי חייך.
מהגילוי הזה נעשה נבוך ומבולבל עד שלא יכול עוד להתעלם, כלומר
הרגיש אובד ממש. התחיל על  הכפיתות ועל החופש בינו לבינו
לפטפט. מן הפטפוט עבר להתענות ממש. חשב שכדי להשתחרר מהכפיתות,
גם אם רק אל חופש קטן, מסוים, אל מקום שבו נמצא יותר עצמו
הראשון - כדי לעשות שחרור שכזה, עליו לתור אחרי גרעין נקי
מאוד, גרעין שנח רדום בנבכי פנימו. בגרעין הזה לכשיימצא יקרא
את רצונו הנכון. ברצון הזה יממש את החופש שלו. כן, פעם האמין
שחבוי בתוכו גרעין ראשוני שמקדים את התאספות רישומי החיים
ועליו לחתור לגילויו. אלא שבעקבות דברים שהתחילו - וגם מה שראה
היום הוסיף - מתחזקת בו מחשבה אחרת. הוא מבין שהחזיק טעות
אצלו. עכשיו הוא חושב שגם אם ימצא גרעין כזה אצלו, מה יוכל
ללמוד ולהתרשם ממין גרעין תם שכזה. מה יהיה לו לשוחח עם הגרעין
הלא חרוץ שאיננו עשהאל כפי שעשהאל היום. האם תימצא בינם השפה
האחת והדברים האחדים הדרושים לבאר ביאורים. עשהאל אמר שאם יש
היכן שהוא גרעין תמים שכזה מוטב לו להיעזב למנוחתו האדישה, כי
החיפוש הולך למקום אחר. בחיפוש שלו הוא מבקש בשר חי. בשר נושם.
בשר שאיננו מתבייש לכאוב. כי מכל מיני סיבות הצטבר אצלו מן
הדבר הזה. החיפוש שלו רוצה להכיר את מה שהתאסף להיות עשהאל
החי, עשהאל שאינו מדבר, עשהאל הזועף, עשהאל הדוחה, עשהאל
המקבל, עשהאל האוהב. לפעמים. עשהאל איש הריב, עשהאל המתפייס,
עשהאל המוכר והידוע, עשהאל כפי שהוא מתקיים ממש. לא את הרעיון
ששמו עשהאל הוא מבקש. ומהם שכופתים אותו - את העשהאל הזה - אם
לא מה שהוא בא מהם והם ממנו. מתוככי תוכו. באופני פחד וכאב וכל
מיני כסיסות ציפורניים. וגם צבע שיער ומידות גוף. הם ידיעה ואי
ידיעה, דבקות והרפיה ועוד המון משל עצמו ומשל קודמיו שהולידו
אותו - לך תדע. הוא חושב כעת, על מרחב הכפיתה שהוא קרוב, הוא
כאן, מתחת לאף. צמוד אליו ומלווה אותו כל חייו. כן, ודאי אפשר
לחיות חיים ארוכים בלי לחשוב עליו כלל. בלי לשאול על אודותיו.
בלי לשוחח עם המרחב. אבל הוא, עשהאל, ככל שהוא משתדל להתעלם,
אין הוא מצליח בזה. והכרחי, הוא חושב, שמרחב הכפיתה ילמד אותו
על מרחב השחרור שגם הוא מוכרח להיות כאן מתחת לאף - ואינו אלא
המרחב לבטא בו רצון. אין כוונתו לרצון לגלידה או לנסיעה לחוץ
לארץ לטיול אלא מתכוון לדבר היסודי שממנו הוא יכול להכיר את
קיום עצמו כפי שהוא. חי על האדמה הזאת. על רצון כזה הוא מדבר.
לכן הוא לא מבקש לסלק מעצמו דבר ממה שניתן לו, גם לא להכחיש
חיסרון, אלא מבקש להכיר, כלומר לקרוא בשם לכופתים אותו. דקים
ועבים, גסים ועדינים, קלועים או מסתבכים, וגם למסתרקים בתוכו
כמחלפות רכות. רוצה להושיט יד להטחות, לעלבונות ולכעסים
השוכנים בקרבו, קצתם ודאי ממנו, קצתם הוא סבור שלא. כמפלצות
חושך רובצים במעיו, מרעישים את יום-יומו, מאיימים על קיומו.
לתת להם יד הוא מבקש, להימשך מתוכו אל האור. לנסות, הוא מבקש,
ללמוד מנין הם, כל כולם, מי שנמנו בשמם ומי שלא הוכר קיומם, את
כל כולם רוצה לדעת מנין בתוכו הם מגלגלים את שפיעתם. "ואולי
אחר כך, משם, אוכל לסתת לעצמי איזה חופש אחד קטן".
עשהאל דיבר ואחר שתק, ורן, אחרי שעבר בינם זמן בדממה, אמר:
"אוהו. זה לא נראה לי משהו קל, מה שאתה מבקש". רן שתק ועשהאל
שתק ואחרי איזה זמן אמר רן: "אם כך לאן אתה ממשיך. נדמה לי ממה
שאני רואה שאתה מוכן לעזוב מחר".
עשהאל שאל: "למה, יש לך מה להציע?"
"אם אתה מתעניין בעתיקות, אולי תלך לשבטה. עיר שלמה עומדת על
תלה כאילו שלשום נעזבה בפתאומיות. גם יש שם אור מיוחד לתפוס.
הכנתי לך כמה דברים, מחר על הבוקר אניח אותם במטבח".
אחר הדברים האלה שוב אדם לבדו הם היו, אדם אוחז בקרני שנתו.