חבל, איפה את ואיפה אני
כל כך רחוקים אחת מהשני
עם הזמן דמותך בדמיון מיטשטשת
אך המבט, אותו מבט, שמראה שאת הנך כבר מתייאשת
קווי פנייך כבר לא עולים באופן מיידי
מנסה להיאחז בהם, אך הם חומקים וחולפים לידי
ועם התפוגגות הזיכרון, זה כאילו שהגעגוע שוכך
אבל רק כאילו. לפחות זה הכאב אשר לאט דועך
כן - כבר כמעט לא כואב לי, כן - התגברתי,
וכן - אני יכול להמשיך
וכן אני יכול להגיד, שלמרות שלא נוסף מקור אור, הפסיק כבר
להחשיך
נראה לי שאני כבר לא גובה לגובה, אלא יותר מתרחב לרוחב
בקשר לעומק אני לא כל כך בטוח, אבל אני גם לא מרגיש חייב
אולי בעזרת מכתבים כאלה, ניתן יהיה להקטין את המרחק
אבל, כן, כבר הבנתי שלפעמים עדיף בכל זאת להשאיר משהו מודחק
בטח כשזה לא מעניין, ולעיתים רבות אפילו לא כל כך נכון
מעתה והלאה תדעי, רק את מה שאוכל להגיד בביטחון
כמובן רק אם תרצי ותצמצמי פערים
אם רק תתני סימן, שלא נשרפו כל הגשרים
שאוכל להרגיש שנשארו עוד יסודות ויש עתיד לפיתוח ובניה
בינתיים איפה אני ואיפה את, כל כך רחוקים אחד מהשניה. |
