את הדברים שאמרתי, חשבתי שאת כבר יודעת.
לחישותיי בחושך, כך שיערתי, את וודאי שומעת.
חששתי משום כך, שאת את כל ההחלטות קובעת,
ושדה הספקנות במסתוריי ליבך, זורעת.

וכך, ידי בלילה, גונבת עוד מרחק, נוגעת.
את מחניקה דמעה וצער רב מדי, בולעת.
נפשי, אהובתי, את לגזרים דקים, קורעת.
לו רק היית אישה, למאוויי יותר, מודעת...

וודאי את שיערך ברוח כבר היית, פורעת.
שכרון עוז תשוקתך, על שתיי ברכייך אט כורעת.
קולך המתנגן קורא לי ואת כה שופעת
ורק השיבולים, עדים איך מתחתי, שרועה את.

וכך עם מעשה, פנייך מעידים - סמוקה את.
לעונג פרי חלציי, מפתיע, אך זה כך - כנועה את.
נושמת הבל פי, ותחת פליטתי - דבוקה את.
ואת אהבתי, אחרי ימים רבים - גומעת.