בחלומך
את ראשך עיטר בד כחול
ועינייך ברקו בשחור זהבן.
אז ריחפנו מעל מרבד של עננים
על גב מחצלת רקומת דמעות של אושר.
את היית לי נסיכה
ואני לך האמיר
ובהקיצך, מה לך נותר?
אני, הלך שמוט פרקדן
על מחצלת כבדה
ואת משפילה מבטך, משתהה,
כיסופייך עורגים למגע
ומתוך כך חומת ברלין שקופה
חוצצת
בין צידי המערבי
לצידך המזרחי.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.