אני יודעת, אבא שלי לא תמיד נתן לי תשומת לב.
אני גם מבינה אותו: אמא שלי היתה חולה והיו, חוץ ממני, עוד שני
ילדים קטנים בבית.
אני יודעת, אמא שלי לא תמיד נתנה לי את מלוא תשומת הלב.
אני גם מבינה אותה: היא היתה חולה, לא היה לה כוח והיו עוד שני
ילדים קטנים ממני בבית שצריך לדאוג להם.
אז סבא וסבתא באו לעזור.
טוב.
אני יודעת, זה שהזכרונות שלי מלפני גיל שתים עשרה מקוטעים
וחסרי תחושת רגש לא אומר שלא הרגשתי.
אולי הדחקתי.
לא הרבה פעמים הרגשתי שאוהבים אותי. אבא שלי ניסה להראות לי את
זה בכך שנתן לי כסף. אבל חיבוקים?
התרגלתי לדחייה. דחו אותי שוב ושוב, כבר התחלתי לגרום לזה.
אני יודעת, הגיטרה עוזרת לי לפרוק הרבה כאב, אבל האם זה
מספיק?
אני יודעת, הדיכאון תמיד יחזור, אני צריכה ללמוד להתגבר עליו.
האם יש לי כוח?

היום, היום כל זה כבר לא אכפת לי.
היום אתם עומדים מול הקבר הפתוח, עוד לא מעכלים.
היום אתם חושבים שאני פחדנית, פחדתי מהחיים.
או שאני אמיצה, העזתי לעשות מה שפחדתי ממנו כל כך.
היום אני כבר לא איתכם, נטשתי אתכם.
היום אני במקום טוב יותר.
אחרי הכל, כולנו נגיע לשם בסוף.