היא עכשיו בקורס בצבא. כבר גדלה הבחורה והייתה לחיילת. שלחתי
לה חבילה ביחד עם ידידה משותפת. לא רציתי לשלוח לבד. יותר מדי
טעון.
במכתב שצירפתי לחבילה, כתבתי שהיא יקרה ללבי. שמשמח אותי שהיא
מאושרת.
היא התקשרה אליי ברגע שקיבלה את החבילה.
המילה הכי טובה לתאר את השיחה היא "מתוק". זה היה פשוט מתוק.
היא אמרה שאני לא יודע כמה זה כיף לקבל חבילה, ושהיה כיף לקרוא
את המכתב.
שאלתי אותה על אחיה, ידיד לשעבר שהתנתק מכולם. ממני. ממשפחתו.
חשבתי שאולי היא לא תרצה לדבר על זה, אך היא אמרה לי שאני יודע
שאני תמיד יכול.
היא אמרה לי שכיף לדבר איתי. זה ריגש אותי.
היא הציעה לעשות משהו ביחד ברגילה שלה. אני לא יודע אם זה יצא
לפועל, אבל מאז שאנחנו מכירים, גם ברגעים הטובים, היא מעולם לא
יזמה שום דבר.
כל פעם שאנחנו מדברים (וזה לעיתים די רחוקות), אני מרגיש
ששנינו נעשים יותר ויותר שפויים ובוגרים.
השיחה הזאת עשתה לי טוב.
אין ספק שקשה לי עם זה שהיא איבדה את בתוליה לאדם אחר.
שזה תמיד יהיה במחשבות שלי. שקשה לי עם זה כשהיא מדברת על החבר
שלה,
גם אם אני משתדל לא להראות את זה.
אמרתי לה פעם מזמן מזמן שנראה לי שכשנהיה זקנים ניפגש שוב,
ונספר אחד לשני את כל מה שעבר עלינו במשך החיים. היא לא הבינה
מה אני רוצה.