השמש שקעה מזמן. אתה מנסה לשבת באוהל, ללמוד קצת, בשקט,
ופתאום מגיע לאוזניך "קול ענות". אתה שומע צעקות. קשה להבחין
אם אלו צעקות של שמחה או של עצב. אז אתה יוצא החוצה, לראות מה
קורה. אתה רואה אנשים מתהוללים, אוכלים, שותים. העסק הזה ממש
לא לרוחך. "אנשים תאוותניים אף פעם לא שמחים" אתה אומר לעצמך.
אבל הם נראים מאושרים. אתה מתקרב קצת יותר. ריח הבשר כבר מגיע
לאפך. ופתאום הכול מתהפך. התאוות שלך מתעוררות. אתה מתחיל לנהל
מו"מ פנימי. מו"מ חד סטרי - כבר קבעת מראש מי יישא ומי ייתן.
"אז אני איהנה פעם אחת בחיים. כל כך נורא?" בלי לשים לב,
התקרבת עוד יותר. מישהו בא ומזמין אותך להצטרף. הוא מתחיל
לצחוק, מין צחוק שלא שמעת בחיים שלך. בינתיים אתה עדיין מתווכח
עם עצמך. "נו, באמת, אנחנו לא פרימיטיביים. בטוח יש רבנים
שמתירים. זה אפילו יכול לעזור בחיים. שלא יהיו לי טראומות
בעתיד בגלל שהדחקתי את רגשותיי הטבעיים." אותם רגשות טבעיים
שאתה כבר לא יכול להשתלט עליהם. וכל הזמן אתה נמשך פנימה יותר.
ועוד יותר. ועוד...

תקופה של משבר. משה רבנו עולה להר, ואף אחד לא יודע מתי הוא
ירד. מה העם אמור לעשות במשך ארבעים היום הנוראים האלו?
בשבילנו קצת קשה להבין את חוסר הסבלנות הזה. ארבעים יום זה
באמת לא הרבה זמן. אבל צריך להבין שמדובר בעם שרק עכשיו נולד.
כשלוקחים צעצוע מתינוק הוא בוכה. הוא מרגיש חסר אונים. וכשאימא
"נוטשת" אותו לחמש דקות להביא לו צעצוע יותר טוב, הוא בוכה עוד
יותר. ככה זה הטבע של תינוקות.

אבל חלק מהעם היו מנותקים לגמרי מהציפייה המתוחה הזאת. הם לא
גדלו איתנו יחד. והחיים שלנו נראים קשים מבחוץ. ולכן להם אין
תשובות בכלל. אז הם עוסקים כל זמן ב"חיפוש עצמי". הרי חייבים
לעשות משהו. אז עושים מסיבה גדולה מסביב לעגל. יוצאים לבלות.
לכייף. לא קשה לדמיין את הדברים שהתנהלו שם, ליד העגל. שוכחים
מהכול, שוכחים מהייסורים, על ידי שקיעה בהנאות הגוף. הם
מסכנים, באמת מסכנים. כי ביום שאחרי, הם מבינים בעצמם שכל
הלילה הקודם לא היה שווה כלום. ולמרות זאת, הם בורחים מהקול
הפנימי שלהם - וגם להם יש קול כזה - הלוחש "זאת לא הדרך".
דוחקים את הקול, וכבר מתחילים לתכנן את הפעם הבאה.

אפשר להצדיק אותם. הם באמת מחפשים משמעות לחיים. החיים שנראים
כאלו מסובכים ולא מובנים. והדבר הכי קשה לאדם הוא אי הבנה. אי
שליטה במה שקורה. אבל, אנחנו, שעמדנו במתן תורה ואמרנו "נעשה
ונשמע", שהיינו צריכים להשפיע על הערב רב במקום ההפך, לנו יש
את התשובות. נכון, אין לנו את כל התשובות. אבל לפחות אנחנו
יודעים איפה הן נמצאות. לפחות כך אנחנו אומרים. אולי צריך
להפנים את זה יותר. שנדע באמת, שהחיים הרבה יותר פשוטים מכפי
שהם נראים במבט שטחי.

אבל זה לא מצדיק את מה שעשינו אז, ולא את מה שאנחנו עושים
היום. נכון, זה קשה. קשה לשבת ולהמשיך להאמין שמשה ירד בסוף.
קשה לא להיסחף עם הזרם. קשה לראות את הסביבה עסוקה במסיבות
בעוד אתה, "המאמין העלוב", יושב בצד עטוף חרדה לנוכח התדרדרות
העם. מה אפשר לעשות? להגיד עוד פעם תהילים?

והם אפילו נראים מאושרים. לפחות כך הם טוענים. אז מצטרפים
למסיבה, לנסות אותה פעם אחת. לראות איך זה. ופתאום מגלים,
לפעמים להפתעתנו, שזה באמת כיף. מכניסים קצת מתח לחיים. אפשר
לאחוז במשהו. משהו מוחשי. אפשר להוציא את כל הרגשות החוצה, בלי
לבקר אותם. אז שוקעים בחיצוניות. כי זאת חיצוניות. "עגל מסכה"
- שמסתיר את האישיות האמיתית של האדם. שוכחים ממשה. שוכחים
ממתן תורה שהיה לפני חודש. שוכחים מההורים, מהמורים, מהחברים.
לפעמים אנחנו לא יודעם למה אנחנו עושים את מה שעושים. פשוט
נגררים. ומרגישים מין אקסטזה כזאת. מרגישים "גבוה". מרגישים
מאושרים.

אבל - התחושה הזאת לא נשארת לאורך זמן. כמה פעמים נצטרך לכייף
כל הלילה כדי שנהיה באמת מאושרים? כי פתאום רואים שאנחנו לא
מאושרים כמו שחשבנו בהתחלה. אז אומרים ש"יהיה טוב מחר". ומחר
אומרים את זה עוד פעם. כמה פעמים אדם צריך לבלות כדי שירגיש
טוב עם עצמו? אז שוקעים עוד יותר. ועוד יותר. ועוד...

במדרש מסופר שכדי ליצור את העגל, השתמשו בפתק שהיה רשום עליו
"עלה שור". אותו פתק שמשה השתמש בו כדי להעלות את עצמות יוסף,
שנמשל לשור. יוסף בחז"ל מסמל את ה"תורה ומדע". ללמוד מהגויים -
בצורה מבוקרת. להיות נורמלי. לא לברוח מהמציאות. כל הסיסמאות
שהחברה שלנו נושאת אותן בגאווה. אולם הם זרקו את הפתק הזה לאש.
הפכו את האידיאולוגיה היפה הזאת לחוסר אידיאולוגיה. "אני עושה
את מה שבא לי". את שלילת האידיאולוגיה הם לא עשו בכוונה.
במילים אחרות, אין אידיאה השלילית האידיאה. אנחנו לא
אנרכיסטים.

אבל לפעמים, כדי שנרגיש יותר אמיתיים עם עצמנו, אנחנו מנסים
להפוך אותה לאידיאולוגיה. "אלה אלוהיך ישראל" - הם ניסו להגיד
לעצמם שיותר קל לעבוד את ה' בצורה הזאת. זה מועיל. זה בריא
להתפתחות הרוחנית שלנו. הטענות האלו מוכרות. וכשמגיעים לשלב
הזה, לשלב של איבוד קשר עם המציאות, שלב של הפיכת ה"אין"
ל"יש", נכנסים לסכנה גדולה. ורק על ידי שבירת הלוחות אפשר
לחזור למסלול. אפשר להודות, בראש ובראשונה לעצמנו, שאנחנו בסך
הכול בני אדם שנסחפו אחר יצרם.

בימינו, אין לנו לא לוחות ולא משה. אין לנו את ה"רבה" הגדול
העומד מולנו כמראה, ומהווה נקודת מבט אובייקטיבית על עצמנו.
שנראה את ההשתקפות שלנו. שנבין את עצמנו יותר טוב. שנדע איפה
טעינו. אז כל אחד צריך להיות ה"רבה" של עצמו. כולנו צריכים
לעבוד על עצמנו, להוציא את הנקודה הכי פנימית שלנו החוצה.
לעצור מדי פעם ולשאול את עצמנו אם זה באמת מה שבוראנו רוצה
מאתנו.

ניתוק המעגלים יהיה קשה, קשה מאוד. כמו שזה היה קשה לא להיסחף
אתם. אנחנו כל כך מעורבים בהם שלפעמים שוכחים "מאן באת ולאן
אתה הולך". ובאמת אי אפשר לחשוב על זה כל רגע בחיים שלנו. אבל
לפחות שיהיה אצלנו בתת מודע. שנדע שלא כל מה שמבריק מבחוץ
מבריק מבפנים. שנתפוס את עצמנו לפני שיהיה מאוחר מדי. ואנחנו
חייבים לעשות את זה. בשביל העתיד של העולם. בשביל העתיד של עם
ישראל. בשבילנו.

נכתב בכיתה י' לפרשת כי תשא