הוא עומד שם, מולי. עיניים אדמומיות, פנים רציניות, קודרות.
ואני רק רוצה למשוך אותו אליי, לא מסוגלת להיפרד, ללכת בלעדיו.
נזכרתי איך גדל בקרבי ונולד מתוכי. איך טיפלתי בו, והוא חסר
אונים, וכל קיומו תלוי רק בי. איך האכלתי, השקיתי ואהבתי אותו.
הייתי פותחת בפניו את דדיי, וכשינק מהם, פניו הקטנות מלאו רוגע
ושלווה.

ובלי להזהיר מראש, צמח וגדל. מתינוק הפך לילד חמוד עם לחיים
גדולות שכולם אהבו לצבוט. גדל עוד והתבגר וצמח בקצב מטורף. רק
בן ארבע עשרה, וכבר הסתכלתי עליו מלמטה. ועדיין האכלתי, השקיתי
ואהבתי אותו. הוא כבר התבייש לספר לי מה שעובר בתוך לבו.
כיבסתי בשקט את הכתמים שהופיעו על הסדינים שלו והתעלמתי
מהחוברות מתחת למזרן. ואהבתי אותו. כמעט בין לילה הילד התגייס.
לבי התמלא גאווה מהמדים הירוקים. הוא כבר הפך לגבר. הביא הביתה
את החברה הראשונה שלו. והמשכתי להאכיל, להשקות, לאהוב ולדאוג.

ואז הגיעו הלימודים. איך שמחתי שהלך ללמוד רפואה. ידעתי שהוא
יהיה מרפא דגול. הוא נהיה עצמאי לחלוטין וכבר לא גר בבית, אך
כל פעם שהיה מגיע לבקר היה יום חג בשבילי. אבל הוא לא בא יותר
מדי. התקשרתי אליו פעם בשבוע כדי לשאול בשלומו וגם כך הרגשתי
שאני מציקה. וכשהמחלה פרצה לא רציתי שזה יטריד אותו מלימודיו.
ולא סיפרתי לו, עד שכבר לא נותר הרבה זמן.

ועכשיו הוא עומד מולי וצריך להיפרד. עיניי עצומות והבדים
הלבנים מסתירים אותו. והוא עומד שם ולא יכול להגיד מילה. ואני
רוצה לחבק אותו עוד פעם אחת, אבל איבריי לא מתפקדים. עוד שנייה
יטמינו אותי בעפר, ולא אראה את השמש שוב לעולם. ופתאום הסכר
נפתח והוא התחיל לבכות. דמעותיו נפלו על תכריכיי ובשבילי היה
זה מספיק. כעת אוכל לנוח בשקט, לוקחת עמי את לחלוחית עיניו של
בני אהובי. והוא מתחיל למלמל, יתגדל ויתקדש שמיה רבא.