היא ידעה שאני הסיכוי האחרון שלה. הרגשתי אותה בכל הגוף,
צמרמורת כזו שמתפשטת מכפות הרגליים, מעלה, דרך כל הגוף, הופכת
לאנרגיה וזורמת למצח, מתרכזת ומתיישבת בראש. אחרי כל פעם
שזיינתי אותה הרגשתי כך, כאילו מתתי וקמתי לתחייה. כמובן שהיא
לא ידעה את זה, איך היא תדע, עסוקה בלהישאר על הרכבת שלה. שום
דבר שונה לא היה בפעם הזאת, חוץ מהעובדה ששירותי העובדים משום
מה היו תפוסים. היא לא חשבה פעמיים וטסה לשירותים של הלקוחות,
בקושי מצליחה לעמוד בזה. שמעתי את הרעש המוכר כל כך מאחורי
הדלת, זה שהתעלמתי ממנו תמיד. שקט. תמיד היא הייתה יוצאת אח"כ
מאושרת, מלאת אנרגיות, תזזיתית וחוזרת לשגע את כולם. שקט. אני
לא חושב פעמיים, בועט בכל כוחי בדלת, פורץ פנימה, כובש את מה
שמזמן איבדתי. היא שוכבת שם, לא זזה. מסביב פלט גופה. לבנה.
נסערת.
לא זוכר מתי זה התחיל. אף פעם לא חשבתי שיש לי סיכוי איתה. גם
לא ממש רציתי. היא נראתה לי מנותקת מעצמה. מנהלת הצגה שבכלל לא
שלה, משחקת דמות שכולם סוגדים לה, פורחת מבחוץ, מבפנים נובלת.
התחלתי להגיע יותר. אט אט דברים נהיו מוכרים בבניין, הכרתי את
הצוות כולו, את הבנות האחרות, את השומרים, אפילו את המרכז
ראיתי פעם או פעמיים. כבר לא הקדשתי לכך מחשבה. הגעתי לשם
בשבילה.
חיכיתי לרגע בו נתייחד. זה קרה בד"כ על הגג. הנוף היה עוצר
נשימה, שנינו לא יכולנו לעמוד בו. היינו לפעמים עושים את זה
ממש על הקצה, היא אהבה להתמתח אחורה, לשלוח לצדדים את זוג ידיה
הארוכות, כאילו העיר שלה, היא ידעה שהחזה שלה נראה מעולה בצורה
הזו ושאני שמתי לב לכך. הייתי שבוי בה והיא הייתה שבויה בעצמה,
ושנינו מסתובבים בקרוסלה הזו, המהירות הולכת וגוברת, מחכים
לראות מי יעוף ראשון.
הרגל. הימים התחילו לשכפל את עצמם בקצב מטורף. הכל חוזר על
עצמו, חשבתי. חוץ משנינו, כל רגע שלנו חדש, כאילו הזמן נפרש
חלקיק לצד חלקיק. התחלתי לחוש מצוקה, את הרצון לצאת מהלולאה.
היא לא אמרה דבר אבל ידעתי שהיא מתה לעוף משם. אנשים נראו לי
מוזרים פתאום, כה מוזרים שהחלתי עוצר אותם, שואל למעשיהם, מבקש
תעודות, מבצע חיפושים, הפאראנויה ניהלה אותי והיא ניהלה אותה.
התחלתי מחפש דרכי מפלט צדדיות. ידעתי שיש משהו בגג. אף אחד לא
מצפה שנברח מהגג. המעלית בכלל לא מגיעה לשם. עליתי לשם, בדרך
ניסיתי להימנע מכולם. כל אחד שנקרה בדרכי היה מרתיע אותי,
הפניתי מבט, מיהרתי, ידעתי שהזמן קצר. הגג היה קטן יחסית.
הייתה את הפינה שלנו, כמה דוודים, כיסאות שבורים זרוקים בחלק
האחורי שלא היה מוכר לי. התקדמתי לעברו, סוקר מסביב את כל
האפשרויות. שום דבר הגיוני לא נראה לעין. מרחוק הבחנתי במשהו.
מצידו השני של הגג נחו להם פיגומים צמודים לבניין - זה היה
מושלם. אף אחד לא מכיר את הצד הזה. הפגומים יורדים עד למטה.
אפשר להגיע לכאן בלילה ולעשות את זה. זה מושלם.
למחרת הבאתי את נעמי לשם, ממילא עלינו להתייחד שם. פרשתי את
התכנית לפניה. ירדתי לפרטים הכי קטנים, היא קלטה שאני רציני
ושהכול יכול להיגמר עוד מעט. ראיתי את החשש בפניה, זה אומר
התחלה חדשה, להפסיק עם כל השטויות, ולתת לנו הזדמנות אמיתית.
היא הקשיבה לי עד הסוף, הישירה מבט, נישקה אותי בעוצמה, משחקת
עם לשונה בצורה שידעה כבר שתעלף אותי. "אני צריכה שורה", היא
אמרה. ידעתי שהיא בעניין.
בדרך חזרה עברנו על פניו של אחד מעובדי המטבח הפלסטיניים. הוא
נתן לי מבט מוזר כזה, כאילו הוא עלה עלינו. לא יכלתי לקחת את
הסיכון הזה. העמדתי פנים שאינני מכיר אותו. אמרתי לו להוציא
תעודות, הצגתי את עצמי כאחד המאבטחים. הוא נלחץ, פשפש בכיסיו,
והוציא איזה תעודה קרועה בערבית שלא העידה על דבר, הוא מלמל
שהשאיר את התעודות שלו, היתר הכניסה ותעודת הזהות בכניסה
ללובי. "אני לא מבין מה אתה רוצה ממני, כל בוקר אני משאיר שם
את התעודות, אסור לנו להסתובב איתם פה. אני לא מבין מה אתה
רוצה ממני". "תסתום את הפה ותרוקן את הכיסים", התחלתי עובר על
כל חפציו. סכין קפיצית שבטח שימשה אותו במטבח תפשה את תשומת
ליבי. "מה זה?! מה אתה עושה עם זה?", אמרתי לו לרדת ללובי,
לקחת את הדברים שלו ולא לחזור יותר. המסכן נהיה לבן, לא הבין
מה נפל עליו, ונחפז למטה.
"נראה לי שנפטרנו ממנו", סיננתי. היא אחזה בי, שלחה את ידה
למקום שאני הכי אוהב ונישקה אותי. הסתובבנו לחזור. הרגשתי את
זה מגיע. בקושי החזקנו את עצמנו עד שהגענו לפינה שלנו על הגג,
כבר בדרך היא החלה מנשקת אותי בצוואר. הרגשתי את זה מגיע.
קבענו לברוח מחר. סיכמנו להגיע בנפרד אל הגג בדיוק באותה שעה.
דמדומים ראשונים של אור החלו מופיעים. ידעתי שזה הזמן המושלם.
למחרת נעמי הייתה אמורה להגיע למשמרת ב-12 בלילה. מקום מטורף,
משמרות סביב השעון. אריק, המרכז, ידע כי הביקוש רק גובר, מהיום
שנעמי חזרה. היו לקוחות שהיו מגיעים במיוחד בשבילה, מחכים
לחיוך הצחור שלה, מחכים לרגע בו תרכון קדימה לשאול לשלומם
הערב. החיוך שלהם דקר אותי. ניסיתי לשוחח עם אריק כמה פעמים.
סיפרתי לו את כל הסיפור. הוא ידע שנעמי צריכה ללכת. הוא דחה
אותי על הסף, יודע שהוא רק מקרב את הקץ. ראיתי שהוא משקר לי,
העיניים שלו ריקות. הוא אהב את נעמי, היא סיפרה לי שפעם ניסה
לסגור עליה בסוף המשמרת, היא הייתה שיכורה לגמרי, נתנה לו את
שפתיה. מאז הוא כרוך אחריה. ידעתי שהוא לא ישחרר אותה לעולם.
למחרת, בלילה, קמתי שטוף זיעה. השעה כבר הייתה 11:30 וידעתי
שאני מאחר. זרקתי על עצמי את המעיל גשם האפור שקניתי בפורטבלו.
בחוץ היה מקפיא, טיפות של גשם החלו מציפות את המדרכה. החשתי את
צעדי, מרגיש את המתח מתפזר בדמי, תחושה של פחד איומה, משתקת.
נכנסתי ב-12:05 לבניין. מיהרתי למעלה. נעמי עדיין לא הגיעה. לא
מתאים לה. המקום כבר שקק חיים כבכל ערב. אריק מפנה אלי מבטים
כועסים, כאילו מאשים אותי באיחורה. "איפה היא לעזאזל, אתה
יודע?", הוא שאל, עם עיניים כועסות ופנים חמורות סבר. הדלת
נפתחת, נעמי נכנסת, היום היא נראתה במיטבה. באה בחצאית העור
השחורה שלה, רגליה הדקיקות מובילות אותה בביטחון הישר לאזור
שלה, היא איננה מסיטה אפילו את מבטה הצידה לראות מי כבר כאן,
מלכת המקום ללא ספק. היא רזתה. פתאום זה בלט. איך לא שמתי לב
לכך, בימים האחרונים היא איבדה את תאבונה. המתח הורגש עליה. על
כתפה מונח תיק קטן, שהיה דחוס מדי באופן מחשיד לטעמי, אך נראה
כי רק אני מבחין בכך.