יצאתי מהמקלחת בידיעה שהוא מחכה לי בחדר. שמתי עלי מגבת,
ונעמדתי מול המראה. הסתכלתי על עצמי, ולא האמנתי שזו באמת אני,
ושאני הולכת לעשות את זה. מצד אחד, כל כך רציתי לצאת החוצה
ולראות אותו מחכה לי שם, חשבתי שהלילה הזה הולך להיות משהו מאד
מיוחד, שאני לא אשכח לעולם, אבל משהו בתוכי אמר לי, שזה לא
הולך להיות ככה...
לקחתי את הסיכון, ויצאתי מהר החוצה, אבל הוא לא היה שם.
שמתי חלוק והתיישבתי על המיטה. לא הבנתי לאן הוא יכול היה ללכת
כבר...
אחרי כמה דקות הרגשתי אותו מחבק אותי מאחורה. כנראה שהייתי כל
כך שקועה במחשבות, שלא שמתי לב שהוא נכנס לחדר...
"איפה היית?" שאלתי אותו. הוא לא ענה, רק המשיך לנשק אותי.
אחרי שעה מצאתי את עצמי איתו במיטה, עם סיגריה בפה, למרות שאני
בכלל לא מעשנת, עדיין חושבת על אותה שאלה "לאן הוא הלך". לא
הצלחתי להבין...
"אני אוהב אותך" שמעתי במעורפל. לא ידעתי מה לומר. הרגשתי שאני
בקושי מכירה אותו. שכל זה היה טעות אחת גדולה שנמשכה יותר מידי
זמן, אז אמרתי לו שנראה לי שאנחנו צריכים להפסיק את זה.
הוא התלבש והלך. כנראה שלא הבין על מה אני מדברת בכלל...
אחרי זה דברים השתנו. עברתי דירה, התרחקתי, והקשר התנתק. מאז
לא ראיתי אותו, לא שמעתי ממנו, חשבתי שהוא לא מעניין אותי, אבל
עכשיו כשאני חושבת על זה (ואני חושבת על זה הרבה), לא עובר יום
בלי לחשוב שעשיתי את טעות חיי, בזה שאמרתי לו ללכת. וכשאני
חושבת על זה , כל חלק בי מרגיש צמרמורת, וממלא אותי פחד שאני
אשאר לבד לעד, כשיכולתי להיות עם אהבת חיי.
אז אני נזכרת במה שגרם לכל הנתק הזה, ומבינה שלא היתה שום דרך
שנהיה יחד.
אחרי הכל, הוא היה נשוי לאחותי...