תמיד, כשהייתי מסתכלת על אנשים, דבר ראשון היה על העינים שלהם.
לראות מי הם, ולנסות להבין מה עובר עליהם... הייתי מבלה שעות
מול המראה בבית, בנסיון לבחון את עייני שלי.  תמיד היה בהם זיק
שובב, תמיד היה ניצוץ כלשהוא שסימל את שמחת החיים האופיינית לי
והיה גם את הברק הזה בעניים, שנתן את הטאצ' הסופי לעובדה שאלו
הן עניים חיות, צוחקות ומאושרות. עד לא מזמן- זה באמת עבד ככה.
אבל אם תשאלו אותי היום, זה חלום רחוק, משהו מהאגדות. סתם
אשליה מתוקה. אותן עינים הפכו לעצובות מאד, והברק שיש להן, הוא
לא ברק טבעי של שמחה, אלו הן סתם דמעות של כאב. אותו זיק שובב
כבר מתבייש לצאת החוצה ורק מחכה להזדמנות שאני אשוב להיות אותה
אחת כמו פעם, אם שמחת החיים שבטח הלכה לה לטייל כי נמאס לה
שמקפחים אותה ושהיא מעלה אבק בתיבות נעולות. הכל לא כמו פעם.
הכל עצוב ומר... האור הזה, כבר מתחיל לדעוך- אותו אור בעינים.
אבל רק דבר אחד נשאר כמו שהיה. מאיר, ומנצנץ במלוא עוצמתו
וכוחו. אותו ניצוץ. אותו ניצוץ שאיתו אני קמה בבוקר ובלילות
הולכת לישון. אותו ניצוץ שנדלק בכל פעם מחדש, אותו ניצוץ שמראה
כי התקווה והחלומות עדיין נטועים בי ושאני, למרות הכל, עדיין
חיה, ומסרבת להרפות או למצוא דרכי קיצור הרסניות שיגדעו את
הניצוץ בטרם עת. אותו ניצוץ שבזכותו ובעזרתו אני עדיין פה.
אותו ניצוץ.