אתה שוכב לך ולא זז,
מביט אל השמיים והקור עז.
פנייך תמימות, כאילו לא מבינות...

עברו כמעט חודשים,
והמצב לא השתנה.
אני כותבת לך,
ובעיני דמעה.
כאן למטה, עדיין כואבים, עדיין בוכים.
ממך לא מרפים.

כל חייך ניסית להבין את העולם,
עכשיו אתה במקום אחר,
מקווה, טוב יותר.

באותו הבוקר כשהשמש עלתה,
אתה נשארת שוכב לבדך.
רגע של צמרמורת בי עבר,
כשדיברו עליך בזמן עבר.
ועכשיו בלבי רגשות אשמה,
כשצוחקים אבל לא אתך.

אתה שוכב לך ולא זז,
מביט אל השמיים בקור עז.
פניך תמימות, כאילו לא מבינות,
שבעצם, אתה מוטל,
מת וקר, חבר יקר.
מת וקר, חבר יקר.


כשסוף סוף הצלחתי להירדם,
מישהו לחש לי להסתכל,
ראיתי אותך צוחק ואומר,
שנמשיך לחייך, שלא נוותר.
קמתי בבוקר, אל חורף, אל כפור,
ועל חלוני, יושבת ציפור.