הפעם זה ממש קרה לי. מצאתי את עצמי עומדת על בלימה, בכמה מילים
שנאמרו נשארתי ללא אחיזה. תלושה.
אני רוצה להבין, האם זה נכון הסיוט הזה, החיים, זה נכון ?
יכולתי לומר שיש בי שארית כוחות, אבל אין. דבוקה לרצפה לא
יכולה לזוז מילימטר. אני פוקחת עיניים וסוגרת. אין מה לראות,
הכל גווע.
חיוך חייכו, הנה חייכתי אני, מבסוטים ? עכשיו טוב לכם, הנה לכם
חייכתי. רואים את החיוך הזה, תהיו רגועים אין מאחוריו כלום
עכשיו אז לא איכפת לי לחייך לכם את החיוך המזוייף הזה, בלעדיו
אני לא בנאדם, ככה, כמוכם אני אבק אדם. עכשיו גם בלעדיו.
זוכר איך נפגשנו, זה היה בדיוק הזמן בשבילך, היית צריך אותי כל
כך. זה עשה לי טוב, נזקקת לי. התאהבנו כל כך חזק. ועכשיו אין
כלום, עכשיו אתה מת. אני מתה. בשבילך. אם יכולתי, מוות הרואי
שכזה, כבר מזמן הייתי נופלת לרגלייך, מתחננת אליך שלא תסלק
אותי. אם יכולתי אבל אני לא. אני מרגישה איך אני קמה לאט מהמכה
שהחטפת לי, לא מזה פחדתי. פחדתי בלעדיך לא רציתי בלעדיך,
בלעדיך כלום לא שווה ואין לדבר ערך. גם לא לעצמי. המעגל שלנו
ביחד, או רק עוד אנרגיה כזו מצידי. הלילות האלה כשאתה לא
בהוויה, אני לא חווה אותך יותר, רק הבזקים באמצע היום, צביטות
מציקות. זהו, אני מתגברת עליך. בשירים ברדיו, למה תמיד מישהו
עוזב ? אני גם עזבתי פעם, לא היה לי קשה. אבל אתה לא השארת לי
ברירה, אין לי צד בהחלטה ואני רוצה עכשיו לחכות שאולי פתאום
תשנה את דעתך, אני יודעת שזה יהיה שווה אבל לא מסוגלת, לא
יכולה לבד. אני יודעת שתחזור. אני לא אהיה פה.