היה היה אביר
ושמו הוא ארתור
ידו קלה בחרב
ופגיון אשף הוא
נלחם בדרקונים
כבש שטחים
בנה טירות
ולו בכל טירה
חיכו תריסר גבירות

ולב היה לו לברנש
מתוק כמו חלה של דבש
אך מעולם הוא לא היסס
באויביו להיכנס
גם אם היה עיקש אויבו
או מזרה אימים
ניצח אותו תמיד בתכסיסיו המגוונים

הוא לא שעה למכשולים
(גם לא מהמורות)
טיפס על בריקדות
הכניע מפלצות
קנה לו שם בין-לאומי
בחוגים יודעי דבר
עליו שמע אחרון האבירים
בכל מחוז, בכל מסדר

וסוס היה לו כמובן
אך לא לבן כי אם שחור
כי מילדות החליט הוא
את המיתוסים לשבור

ויום אחד, כשעשה דרכו בלב שדות
שמע לפתע ממרחק קריאות
מיד נחפז אל המקום
ושם נגלה אליו פתאום
מחזה כזה:

נערה יפהפיה, ולא זקוקה היא לעזרה.
היא קוראת להמונים ממרומי סולם -
להצטרף לראשונים שאת דרכם הם כבר עושים
על השבילים והדרכים אל עבר הארמון -
לדרוש זכויות שוות או לפחות קצת הקלות
בענייני מסים וקרקע - כי אי אפשר יותר שככה
יעשקו ויגזלו וכו' וכו' וכו' וכו'

וארתור - הוא כולו מוקסם
מן העלמה על הסולם
התקרב הוא וקרא:
                  "אני אביר, אני נלחם - על נערות או לצידן
-
          קחי אותי איתך ואהיה חייל שלך"

הסוף הוא טוב
אבל שונה
וגם מוסר השכל יש
כי ארתור - הוא לחם איתה
מבלי להתייאש
והם השיגו מטרות
טובות, צודקות ונעלות

היא הרשתה שהוא יציל
מספר של עלמות כל חודש
בתנאי שתצטרפנה למאבק
לחופש

והוא לחם למענה
אבל לחם אחרת
וכל מילה נוספת מיותרת.