"את לא תאמיני מה קרה!!" צווחה לי מיטל דרך שפורפרת הטלפון,
ואני שחשבתי שעור התוף שלי כבר נקרע ושלעולם לא אוכל לשמוע שוב
באוזני הימנית, שאלתי מסוקרנת: "מה?? מה קרה??!" ואז, בשתיקה
שארכה כמחצית השניה בדיוק, (שנראתה בעיניי כמו נצח) פלטה מיטל
את הנורא מכל: "אי.טי נפל מהתיקרה!" באותו רגע הבנתי כי הכל
נהרס, הכל אבוד. הבובה הכחלחלה שהייתה דבוקה במשך כ-4 שנים
תמימות על תיקרת חדרה של מיטל איבדה מכוחה ופשוט קילפה עצמה
מהתיקרה ובכך הרסה ניסוי, הבטחה משומרת ביותר. בכך שברה היא את
ההבטחה החזקה ביותר מכל הוכחה או נוסחא מתמטית שעלה עליה
איינשטין או כל אקסיומה שהמציא זיגמונד פרויד הגדול. ההבטחה
החזקה ביותר ביקום, בתולדות האנושות!! ולאחר רגע היסטרי ושובה
כל לב אנוש, סוחט כל דמעה אפשרית, נחזור לעובדות: הבנתי שמשהו
השתנה. שמשהו נשבר.. כמו איזה חוק טבע ישן ונודע. האמונה הזו
שתמיד החזיקה אותי, כל עוד אי.טי היה שם, תלוי, או מונח , מחכה
לו שם , ששלוש שנות תיכון יעברו ויחלפו להם , אותה אמונה-נשברה
כעת.
אני אחת שמייחסת חשיבות רבה דווקא לפרטים הכי קטנים, שהם הכי
משמעותיים בשבילי! וזה שאי.טי נפל לו, צנח צניחה חופשית
מהתיקרה הישר לשטיח המרופד, הוריד לי את המצב רוח. כאילו שמשהו
רע עמד לקרות. מצד שני סתרתי את עצמי בתוך תוכי בכך שהייתה לי
תקווה שהכל יהיה בסדר, ושכלום בעצם לא השתנה, פרט ליצור הכחלחל
שכבר לא היה תלוי שם, בכל ביקור שלי אצל מיטל. הוא פשוט נפל,
בדיוק כמו מגדלי התאומים, לפני שבועות אחדים. שכאילו, כאשר
התמוטטו, התמוטטה ואפסה התקווה כולה גם היא. אבל מישהו חייב
לבוא ולהרים אותה חזרה, לא?! זה בערך כמו חוק שימור המסה: חומר
לא נוצר ומצד שני לא נעלם. ז"א שהתקווה עדיין ישנה, רק מישהו
צריך לבוא ולהראות לנו אותה. תמיד יש מישהו שעושה את העבודה
השחורה הזו, בדרך כלל זו ישות כלשהיא עם רוח חזקה שמרימה
לכולנו את התקווה ובדרך, גם את המצב רוח! ואולי אני בסה"כ עוד
ילדה קטנה, שמנסה למצוא פיתרונות ותשובות לחידות של העולם
הגדול, ומייחסת חשיבות רבה מידי לבובת פלסטיק דביקה וכחולה
דמוית אי.טי המפורסם, ומשווה את נפילתה מתיקרת חדרה של חברתי
מיטל להתמוטטות בנייני התאומים בעיר האהובה עלי ועל כל שאר
העולם, ניו- יורק!    אולי.... ואולי לא.