"אתה כאן בנחל ערוגות, רואה כאן את נקודת הגבוה 320 במפה?
המגילה הגנוזה של של הענק מגת חבוייה שם - אל תחפש אותה בשביל
הכסף, חפש אותה בשביל להציל חיי האדם."

השנה היא 2012, אנחנו במבצע חיפוש המגילות הגנוזות, פרוייקט
שהתחיל בשנות ה-50, בתחילת קיום המדינה והתגלגל עד היום,
הבדואים אוהבים למצוא את פיסות הקלף האלה ולנפנף ליהודים כדי
שיזרקו להם עוד כמה עשרות אלפי דולרים, עסק טוב עבורם, עסק טוב
לתושבי המדבר.

סיימתי צבא, טחנתי במשך 3 שנים את אבק המדבר בטנקים וברגל.
כאשר התגייסתי, אנשים לא הבינו מה יש לי לחפש בטנקים - למה אתה
סתם ככה זורק את עצמך? לך תנסה להתקבל לתלפיות או לפחות
למינימום לממר"ם או עתודה. השכלה גבוה שמלפפונים בחליפה אוהבים
לכבד, זה לא הכל בחיים. תפתחו את העיניים אנשים. הם מעולם לא
הבינו, הם מעולם לא היו בעד, אבל הם שתקו בסוף.

"כאן חולייה 2, האם שומע? עבור"
"כאן הרכז, שומע - רות עבור"
"מצאנו את פתח המערה, מה הלאה?"
"חולייה 1, האם שומע? עבור"
"חולייה 1 שומע, אנחנו רואים את הפתח, עבור"
"חוליות 2,4,5 - התפרסו במשולש להגנה, חוליות 1,3 התחילו
להתקדם. אנחנו בדרך. רות סוף"

אחרי הצבא חיפשתי את עצמי. לא רציתי ללכת למזרח הרחוק או
לאמריקה כמו שהרבה מהשכבה שלי עשו לאחר השירות הצבאי. ארזתי
תרמיל ויצאתי לנדוד ברחבי הארץ. אני איש שקשור לאדמות הצפון,
אבל אחרי השירות שבמהלכו יצא לי לאבד חבר שהיה עבורי כאח במהלך
התנפלות חוליית מחבלים על המחנה שלנו, הייתי חייב לחזור לאזור
שהתאמנו שם ולנשום שוב את האוויר היבש והמאובק של מדבר יהודה.


לפני כמה שנים סיפרו שהנמר האחרון של עין-גדי טרף כמה כלבים
מהקיבוץ. הפקחים לא אוהבים זרים שמסתובבים להם בין הרגלים
ומפריעים להם לעקוב אחרי הנמר, למרות הכל הייתי חייב לראות
אותו. תושב המדבר שמלך פעם על כל האזור ועכשיו הוא חי במסתור
מפני היצור בעל-שתי-הרגליים שמאיים לחסלו. במהלך השיטוטים שלי
שם באזור הצלחתי ממש במזל, בפוקס, איך שתקראו לזה - הצלחתי
לעלות על עקבותיו. הלכתי בעקבות סימנים שלו במשך כמה ימים עד
שמצאתי אותו שותה מגב מים. ליד הגב היו גם כמה מערות צדדיות
ופגרי יונים מפוזרים. לפתע שמעתי אותו שואג, שאגת אזהרה, אבל
לא ייתכן שהבחין בי?! אני נמצא על גדת הנחל בגובה של יותר מ-15
מטר ממנו. ואז נשמע קול ירייה. בדואי עם רובה הסתתר מאחורי גל
אבנים וניסה לצלוף בו. הנמר זינק לתוך אחת המערות ונעלם. תוך
כדי שהבדואי התקרב לכיוון המערה, החלטתי ביני לבין עצמי, שכל
עוד זה תלוי בי, אותו בדואי לא ישים את ידו על מלך המדבר
האחרון. משום מה הרגשתי קירבה מוזרה לאותה חיית פרא.

השארתי את התרמיל שלי מאחור ולקחתי רק את המקל הליכה שלי.
הבדואי לא שם לב אליי, עדיין לא לפחות. הגעתי למרחק של 5 מטר
מאחוריו בעוד הוא אורב לנמר ליד פתח המערה. לפתע הוא הסתובב
לאט לאחור, הרגיש שמישהו צופה בו. לא ביזבזתי זמן, זינקתי עליו
עם קצה המקל מופנה קדימה לכיוון העין שלו - הוא הרגיש בי והיה
מוכן כבר, אי אפשר לרמות את יושבי המדבר. הוא ירה לי ברגל.
ותקעתי לו את המקל בזרוע שהחזיקה את הרובה בכל כוחי והרובה נפל
לו הצידה, בעוד הוא נפל לתוך הגב מים.
תפסתי את הרובה וכיוונתי אליו.
"שו אינתה?" [מי אתה?] הוא שאל אותי.
"איסמי אורן" [שמי אורן] עניתי לו בקרירות - הוא לא שם לב
מספיק שאני זה שמחזיק ברובה ולא הוא.
"דיר באלכ! בידיש אשופכ כמאן מרה. רוח קואם מן הון!" [היזהר!
אינני רוצה לראותך עוד פעם! לך מהר מכאן!] עניתי לו בכעס.
הוא התחיל ללכת בפנים זעופות, אבל כדי לחדד את האזהרה שלי
יריתי לאוויר כמה יריות והוא התחיל לברוח.
יופי אורן - הערבית העילגת שלך עזרה לך עכשיו ותחסל אותך
אחר-כך, כשהוא יביא את כל החמולה שלו.

עמדתי בראש חולייה 1 והתחלתי להתקדם לכיוון פתח המערה. כעבור
כמה מטרים של התגנבות עצרתי לרגע. הסתכלתי במפה ועשיתי בדיקה
נוספת לשטח כדי לראות אם אנחנו באמת על נ.טריג 320. היה ברור
לי שאנחנו שם, אבל משהו לא הסתדר לי שם. לא ידעתי להסביר
בדיוק. נילי, בחורה בת 25, נערת ארץ-ישראל עם שיער חום ארוך
ועיניים כחולות ים, בת מושב בצפון הארץ - היא ריכזה את חולייה
2, שאלתי את אותה בקשר לגבי התוואי של העלייה, האם גם לה משהו
לא מסדר. היא טענה לשלילה. המשכנו. הגענו כבר לפתח המערה. הפתח
היה די קרוב לפסגת ההר והיה אפשר להשקיף סביב בקלות עד אפילו
לצד הירדני מעבר לים המלח. ברגע שרגלי דרכה בפתח המערה כבר היה
אפשר לראות איך קרציות המערה רצות כאחוזות אמוק בעקבות סימני
הפחמן דו-חמצני שהגוף שלנו הפריש. לקחנו כבר את הדוקסילין לפני
שיצאנו, כך שאם קרצייה נגועה תעקוץ אותנו, הגוף כבר יפעל
במגננה - סיטואציה שהייתה ברורה מאליו שתיקרה והייתה אחת
מדאגותינו האחרונות. סימנתי לחוליות לדרוך את הנשק. הדלקנו
פנסים ונכנסו פנימה. ככל שהעמקנו, כך אוכלוסיית הקרציות רק
גדלה והתנהגה כמו מיליוני סייבורגים זעירים שיצאו מכלל שליטה.
סימנתי לגששים הבדואים להתקדם קדימה ולסרוק את האזור. אחד
הגששים עבר לידי ונתן לי טפיחה על השכם. מעולם לא הבנתי איך
הוא הצליח לחבב אותי אחרי האירוע שקרה, הרי יכולתי לחסל אותו.


מעניין איפה היא עכשיו? מה היא עושה? שערה האדום אסוף לצמה
שאני כל כך אוהב, והיא כה רחוקה ממני. תמיד כשיצרתי איתה קשר
וחשבתי שנחזור לקשר רציף, הקשר התנתק איכשהו מחדש. כל קשר שלנו
היה למעשה - יצירת קשר מחדש. כל כך רציתי להיות בקשר ידידות
איתה והיא נעלמה כשד פעם-אחר-פעם עם צחוקה החביב שהתגלגל
בזכרוני.

"מוזר" חשבתי לעצמי, איך מחשבות כאלה יכולות לצוץ פתאום...
"מצאנו את סל המגילות" שמעתי לפתע את קריאתם לעברנו - קריאה
במבטא ערבי כבד ששופשף היטב בקשיחות המדבר. אני אוהב את מבטא
הנוודים הזה.

"כאן ראש חולייה 1 לרכז, האם שומע? רות עבור"
"רכז לראש חולייה 1, שומע - עבור"
"מצאנו את הסל, הוא כבר די עבר בלייה, אבל בתור חומר אורגני
הוא שרד די טוב כאן. מחכים להוראות - עבור"

לפתע נשמע יריה שהדהדה ברחבי המדבר.

"רכז, כאן ראש חולייה 1, האם שומע? עבור"
נסיתי מספר פעמים ולא קיבלתי תשובה.

"נילי!" קראתי לעברה "רכזי את החולייה שלך לפתח התחתון של
המערה ותיתכנסו לעמדת תצפית מוכנה לפתיחה באש, אנחנו עולים
לעשות נקודת תצפית בחלק העליון".

צפיתי לעבר הג'יפים שהובילו אותנו לכאן, החלטתי לעלות למעלה
עוד קצת, האנשים בחולייה שלי אמרו לי להישאר, אבל אני אחראי על
פיקוד עליהם ולא רציתי לאבד שליטה על המצב. טיפסתי על הסלע
וצפיתי על העמק. שלפתי את המשקפת  והשקפתי על הג'יפים. היו
אנשים בפנים.
ראיתי תנועה ברכב, אבל לא הצלחתי לזהות את הדמות. קול ירייה.
שחור.
כדור פגע לי בעורק הראשי והתמוטטתי.

באותו רגע וגם אחריו, כשלחצתי על ההדק כדי להבריח אותו, לא
האמנתי שאני עוד אקשור קשר ידידות איתו - אותו אחד שרצה לחסל
את הנמר.

אבו-נימר, הוא ראש שבט הבדואים באזור. כשהיה נער חיסל בעצמו
נמרה ושני גוריה, הגור השלישי חמק. רכשו לו הרבה כבוד בחמולה
וכך הוא רכש את התואר שהפך להיות שמו, אבל בחלוף הזמן ליבו
הציק לו, הוא הרגיש סימן מאללה שאותת לו שפשע לפני אלוהיו.
אותו נמר שברח לו, בבוא היום חיסל את בנו הצעיר, כאשר היה
פעוט. אחיו הבכור רדף אחריו במשך כשתיים-עשרה שנים, למרות
דרישות חוזרות ונשנות מצד אביו שלא יעשה זאת. ככה זה היה עד
אותו יום שהוא פגש את אורן. בערב ששב הביתה וסיפר זאת לאביו,
האב יצא לחפש אחרי הנווד ששמר על הנמר. בפגישה עימו פתח בעברית
חלקה, היה לו ניסיון טוב עם השפה מהתקופה עוד שהיה גשש בצה"ל.
הוא הזמין אותו לארוחת סולחה עם בנו. הבן שהבין את כוונת אביו
לבסוף, לחץ את ידו אורן בחיבת ידידים ובירך אותו ברכת בריאות
וחיים ארוכים - מן אללה.
אורן כנהוג אצל הכנסת האורחים אצל הבדואיים התארח אצלם במשך 3
ימים, וביום השלישי הציע לו בנו של אבו-נימר להצטרף לקבוצה
בחיפוש אחר המגילות. הוא חיפש כסף, בעוד אורן חיפש הרפתקה.
הוא הוזהר לגבי זה ששבטים בדואים באזור מחפשים גם את המגילות,
אבל לא הוזכר במפורש שזה יכול לסכן חד משמעית את חייו באפשרות
של חיסול. הם הצטרפו לקבוצה שסוחר ישראלי שהרכיב מכמה ישראלים
ובדואיים. בעזרת שירותו של ארכיאולוג מטעם היכל-הספר בירושלים
שקיבל שוחד לא קטן מהצד, הם יצאו לחפש על ההר.

ההר שמסומן בתור נ.טריג 320 במפה, הוא הר איוב ששוכני המדבר,
אבותינו בממלכת יהודה נזהרו ממנו.
נבואת הענק מגת נכתבה שם, נבואת המלחמה שתחסל את רודפי הבצע
שירצו לשים יד על האוצרות הגנוזים.


"הם הלכו וקרבו אלינו. מפנים ומאחור, והנה עולים  מן העיר
קולות אניה ותאניה. פריצי-האדם החלו לנקום נקמתם הבזויה בנערים
ובעוללים רכים, בנשים חסרות מגן ובישישים ששיערם שיבה"
כך כתב יוחנן בן לוי מלוד במגילות הגנוזות שרשם ונמצאו בשנות
ה- 50 באזור נחל ערוגות, בין נקיקי הסלעים. כיום ניתן למצוא
קטע זה בהיכל הספר בירושלים.
קללת הפלישתים מומשה על ידי אימפריית רומי.

נערת אדומת שיער לא תדע על קיום הקבר /
והוא אהב אותה אהבת עולמים /
הנער שזכה לכבוד יושבי המדבר לא יחזור עוד.