עטופה בצללים, בים של צללים

שחורים, כהים-  אותי הם מכסים.

פעם היה לי אומץ לקום וללכת, לצעוד על הדרך הזו, על השביל
המואר.

היום אני מנסה ללכת, ומתחתיי-  רק עפר.

עפר ואבנים שמונעות ממני לצעוד, וכולם ממשיכים בדרכם

ואני-  אני לא עוד...

כי כבר נפלתי לבור עמוק מידי ועכשיו אף אחד לא יכול לעזור.

ואולי בעצם גם לא כדאי, כי ביננו זה סתם חור שחור.

חור כזה שאם אחד נופל, הוא מושך אחריו את כולם...

אז בעצם אולי עדיף להשאר לבד בעולם...