הסיפור הזה אמיתי, הוא נכתב בגוף ראשון אבל זה לא קרה לי (אני
חילונית)

הייתי כל כך צמאה, ניגשתי לקיוסק של בית הספר שלנו, הוצאתי
מהכיס מטבע של חמישה שקלים, ביקשתי מהמוכרת פחית של דייאט
ספרייט. הייתי כל כך שקועה במחשבות שלי. אולי יותר מידי שקועה
בהן. התיישבתי על כיסא שהיה הכי קרוב אלי.

הסתכלתי על כל הבנות שהתרוצצו להן במסדרונות, זה היה בית ספר
דתי אז למדו בו רק בנות. ככה זה, אחרי כיתה ו' צריך לעשות כבר
הפרדה ואני כבר בכיתה י'.

בית הספר של הבנים צמוד לזה שלנו ורק גדר מפרידה, והתיכון של
החילונים נמצא בסוף הרחוב.
כשהייתי בכיתה ח' עוד הייתי מאשימה את העובדה שאני לומדת בבית
ספר דתי בבעיה שלי. אבל אם הזמן הבנתי שזה מיותר לחפש תירוצים,
אף אחד לא מושלם, בטח שלא אני. חוץ מזה שאין לי עוד הרבה דאגות
על הראש.

לקחתי שלוק מהפחית שלי. היה כל כך חם ואם זה לא הספיק חלק
מהמזגנים בכיתות בכלל לא עבדו. שמעתי את השיר של יונתן הקטן,
זה הצלצול של בית הספר שלנו. לא היו לי כוחות להיכנס לשיעור
וזה גם ככה היה שיעור ספורט אז נשארתי יושבת במקומי לא מסוגלת
להוריד את המבט שלי מאיזו נקודה מסוימת ברצפה, חושבת על הבעיה
הקטנה שלי. אף אחד בעולם חוץ ממני לא יודע עליה. ולמי איכפת
בכלל? אריה מבית הספר של הבנים רוצה לחזור בשאלה וגם יש לו
חברה, אלינור, לאלינור אני לא אספר בחיים שום דבר, היא הילדה
הכי רכלנית בשכבה, מיכל רבה איתי לפני שבוע, ובכלל, אני לא
צריכה רחמים של אחרים.

"מבריזה?" פתאום שמעתי מישהו שואל אותי.

חייכתי במבוכה והסתובבתי לראות מי השואל. זאת הייתה סיוון
מכיתה יב', היו לה פנים עגולות ומשקפיים, היא תמיד לבשה בגדים
שחורים והרבה פעמים היא באה לבית הספר במכנסיים.

"זה בסדר, אני לא המנהלת או משהו" היא צחקה. "אז מה? עכשיו גם
את מאלו שלא נכנסים לאף שיעור?" היא המשיכה.

"לא היה לי כוח לספורט" עניתי.

"רוצה?" היא שאלה וקרבה אלי סיגריה.

"אני לא מעשנת" עניתי לה.

"מה קורה? את לא נראית כל כך שמחה" היא אמרה.

זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו ממש התענין במצב הרוח שלי, שבאמת
רצה לשמוע מה קורה איתי. "את יודעת, צרה או שתיים לא רציני"
שיקרתי, בעיני זה היה מאוד רציני.

"אהה, את יודעת מה אומרים אחותי, צרות באות בצרורות. אבל דברים
טובים באים באוטומט" היא חייכה. בצד ימין הייתה לה גומת חן.

"אני לא בטוחה שהבנתי" חייכתי במבוכה.

"יש שני מצבי ירי, בצרור ובאוטומט. יודעת מה? עיזבי" היא אמרה.
"בכל אופן, אפשר לשאול מהן הצרות שלך?" היא התענינה.

"סתם"... אמרתי לה ולקחתי שלוק ענקי ממה שעוד נישאר לי בפחית.

"את יודעת, פעם גם לי היה סוד כזה" היא אמרה לי באדישות.

הופתעתי שהיא ידעה שסוד, זו הבעיה שלי.
אם אני יודעת? כל בית הספר מדבר על זה חשבתי לעצמי. אבל לא היה
נעים לי להגיד לה את זה אז במקום זה שאלתי אותה מה היא עשתה.

"פשוט החלטתי שנמאס לי לשמור הכל בבטן, זה הכל" היא אמרה.

חשבתי לעצמי שזה די טיפשי שהיא משווה בין הסוד שלי לסוד שלה.
בכל אופן, כאילו שאפשר בכלל להשוות. הסוד שלי חייב להישאר
אצלי. איך יגיבו האחים, ההורים, הסבים שלי, והסבתא שעוד נשארה
בחיים, החברים, הדודים ואפילו היא עצמה ברגע שישמעו שאני את
החיים שלי רוצה להעביר עם בת זוג, עם אישה.