"וככה תישארי? בודדה?"
"כן. בודדה."
ככה סיימנו את השיחה הראשונה והאחרונה שלנו. אני בטוחה שאף פעם
אני לא אשכח את השיחה הזאת, אף פעם.

שכבתי על חלקת דשא די גדולה יחסית לשטח בית הספר. למען האמת,
לא היה אכפת לי מה השעה ומה השיעור שמעבירים עכשיו בכיתה.
ידעתי שעדיף לי להישאר כאן, לפחות עד שיסתיים יום הלימודים.
פקחתי את עיניי למעלה, אל השמש. התמקדתי בה דקה ארוכה. קרניה
השתרעו מעל כל העננים, מסתירים כל חלקה לבנה וקטנה שמאיימת
לצוץ. יכלתי להישבע באותו רגע שתכלת כזה לא ראיתי אף פעם...
הסתנוורתי לגמרי. שרפו לי העיניים, האישונים שלי כמעט נסגרו
מאליהם. אחרי 3 דק' בערך התחלתי לדמוע. לא בגלל הקרניים.

אני לא חושבת שזה מגיע לי... למה לי? אני תמיד ידעתי לבחור
חברים אחד אחד... ממש מיינתי אותם. פסלתי את השקרנים יותר ואת
המעניינים פחות. ידעתי, תמיד ידעתי שחברים הם חלק ניכר
מהחיים... אני לא יודעת כבר מה עשיתי לא נכון. אולי אני צריכה
להיפגע... חשבתי לעצמי. אולי זה הגורל שלי. אולי כשאלוקים יצר
אותנו הוא פשוט החליט שיהיה מה שיהיה, אין דבר כזה חומות. ואני
תמיד חשבתי לעצמי שאני כל כך חזקה. שאף אחד לא ישבור אותי, אף
פעם. שמילים לא משנות לי, אפילו לא מעשים. למה הייתי חייבת
לטעות? למה אני לא כזאת אטומה? למה בכלל צריך להכיר אנשים...
בסוף כולם לא שווים חצי ממה שמשקיעים בהם, או שהם מתים.
עדיף שימותו מאשר שיפגעו. ככה אני תמיד אמשיך לזכור אותם באור
חיובי...
על מי אני עובדת, לעזאזל.

"לא חם לך כאן?"
זה היה קול? לא... כבר מאוחר ואף אחד לא מתקרב לקצה השני של
הבית ספר בדרך כלל.
"היי. את."
"אא... אתה צריך משהו?" אמרתי בקול צרוד חלקית.
"שאלתי אם לא חם לך פה."
"זה לא עניינך."
"סליחה?"
"אמרתי שזה לא עניינך. לא גמגמתי למיטב ידיעתי..."
"אוקיי אוקיי... רק אל תירי בי."
עוד חוכמולוג, חשבתי לעצמי. למה הוא בא בכלל?
הוא התיישב על הבטון מאחוריי ותלש צמח ארוך והחל לתלוש ממנו
חלקים. כשסיים עם זה הוא פנה לתלוש עוד אחד ועוד אחד וכך המשיך
דקות ארוכות.
"למה אתה עושה את זה?" פניתי אליו.
"למה את שוכבת על הדשא, מתחת לשמש?"
"אתה תמיד עונה בשאלה על שאלה?"
"את תמיד מתחכמת, ילדה?"
"אני לא ילדה."
"אם לא היית ילדה היית מספרת לי לפחות מה עובר עלייך..."
"לא עובר עליי כלום."
"אז את סתם בוכה... בטח נכנס לך משהו לעין, אני בטוח..."
"אני... אני בכלל... אוקיי אני בוכה. וזה לא עניינך. בסדר?"
"בסדר."
הוא המשיך לתלוש צמחים ארוכים ואני המשכתי להסתכל למעלה
ולדמוע. מהשמש בטח, חשבתי לעצמי.

"אתה חושב שהשמש תפסיק לזרוח אי פעם?"
"אני מניח שכן... שום דבר לא נצחי." הוא ענה אחרי שתיקה קצרה.
"ומה אתה תעשה אם היא תפסיק לזרוח? איך תחיה?"
"אני לא יודע. ואת? איך תחיי?"
"אני... אני לא אחיה."
"למה את כל כך בטוחה?"
"כי אני בטח אמות עד אז. זה רחוק, לא?" היססתי.
"אם את תמותי עד אז אני חושב שגם אני..."
"שגם אתה מה? תמות?"
"בדיוק."
"רצית פעם למות אחרי שפגעו בך?"
הוא הביט בי בעיניים לרגע. היה לו מבט תמים, עמוק בצורה
מטורפת... כמעט ששכחתי את עצמי לרגע.
"לא... בהחלט לא. אני לא חושב שאנשים שווים את החיים שלי."
"ואת?"
"לא יודעת."
"את לא הולכת לדבר אליי בכנות, אה?"
"זה קצת קשה לי..."
"מי עשה לך את זה?"
"כולם. כולם משקרים בסוף. אתה יודע ש... שאפילו האמנתי לאנשים
עד היום? באמת... הייתי בטוחה שלא כולם יאכזבו אותי." נחנקתי
מבכי.
"ואיכזבו אותך?"
"אני לא הולכת לענות לך על זה. רואה? אני שוב עושה את זה...
אלוהים..."
"עושה את מה? בוטחת בי? את לא מכירה אותי אפילו"
"אתה חלק מהם... אתה יכול לאכזב אותי בדיוק כמו שהם איכזבו
אותי."
"את לא יכולה להישאר אטומה לתמיד, את יודעת..."
"למה לא? אני לא צריכה יותר אנשים מסביבי. 17 שנים הוכיחו לי
מספיק שאין אדם שאפשר לסמוך עליו לחלוטין."
"אני חושב שאת אומרת את זה מתוך כעס..."
"אז אל תחשוב." קטעתי אותו
"אני מצטער..."
שתקתי. המשכתי לבכות בשקט. לרגע תהיתי אם הוא רואה את הדמעות
שלי. הוא ראה, אני מניחה.
"תישארי ככה? לא תחיי באף סביבה?"
"זה הכי טוב בשבילי."
"אל תהיי בטוחה..."
"אני בטוחה. תאמין לי שכן... אני מעדיפה להישאר עם עצמי, ככה
שרק אני אוכל לאכזב את עצמי ולא אף אחד אחר.
ככה שאני לא יוכל להאשים אף אחד שהוא לא אני
ככה שאני לא אפגע. לא יותר...
אף אחד יותר לא ישקר ויבטיח הבטחות שווא. אתה קולט? אף אחד...
כי לא יהיו איתי אנשים" התחלתי לדבר בקצב מטורף. "ואני אהיה
תלויה בעצמי
רק בעצמי. לתמיד.
ואני לא אבכה יותר... כי אני לא בוכה על טעויות שאני עושה, רק
על טעויות של אחרים. סמכתי עליה כל כך... כל כך המון.
וזה נגמר. אתה שומע? זה נגמר."
נחנקתי מבכי, שוב. הפעם בכיתי בקול... לא היה אכפת לי מהנער
שיושב לידי. אותו אדם שלא הכרתי בכלל. רציתי שמישהו ידע שאני
סיימתי בזה הרגע כל קשר עם נפש חיה, יהיה מי שזה יהיה.

וככה תישארי? בודדה?"
"כן. בודדה."
הוא קם, נטל את התיק שלו והתקדם לעבר שער בית הספר. מאז לא
ראיתי אותו שוב לעולם... אולי אלוהים עשה לו טובה והרג אותו,
חשבתי לעצמי.