[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סימנטוב חשב כמה זה מתאים לרפי לא לתקן את השירותים של הגברים
אחרי שהם מתקלקלים בפעם הראשונה. הוא פתח את דלת השירותים של
הנשים, שבתוקף קמצנותו של רפי, היו השירותים היחידים שפעלו
בפאב, ונכנס. מול אחת המראות עמד אחד ושטף את ידיו, תוך שהוא
נועץ מבטים מרוכזים במראה שמולו.
"באיזה היית?", שאל סימנטוב והצביע על דלתות התאים
"מה?", הופתע הבחור
"באיזה מהתאים היית?" שאל סימנטוב והצביע שוב על הדלתות
"בזה" ענה הבחור והצביע על הדלת הימנית "למה, זה מקולקל?" הוא
שאל והסתכל במהירות על בגדיו, מחפש כתמים נסתרים
"לא", ענה סימנטוב ונכנס אל התא השמאלי ביותר, "זה פשוט הכי
מסריח"
כשיצא, זיהה סימנטוב את לי יושבת ליד שולחן בלוויית גברבר
צעיר, חסון ובעל מכונית עם גג נפתח. שמלת המיני השחורה
והמצומצמת שלבשה לי הבליטה את רגליה הארוכות, הדקות. שערה
השחור החלק, נפל על כתפיה הלבנות שבהקו לנוכח אור הניאון החלש.
בן זוגה המצודד, בחליפה הכהה, היקרה שלו, השלים ביחד איתה זוג
זוהר ועתיר אפיל. סימנטוב לא יכל שלא לגחך.
הוא פצח בהילוך איטי ומחוייך לעבר הזוג.
"סימנטוב!", קראה לי בשמחה גלויה
"ליאורה", ענה סימנטוב בחיוך רחב
לי בלעה את עלבונה בשקט והמשיכה לחייך. סימנטוב ואבא שלה היו
המורשים היחידים להשתמש בשם המלא שלה שאותו תעבה כל כך. מאז
שאימצה את השם החדש, הקצר, הקולע והקליט שלה בגיל 15, היא לא
הרשתה לאף אחד להשתמש בשם הישן. סימנטוב הבן-זונה הזה חייב
תמיד להיות יוצא דופן.
סימנטוב, על אף שלא העריך במיוחד את לי כישות שופעת תבונה
מזוקקת, חיבב אותה, חשב שהיא חמודה, והתייחס בסלחנות
לנסיונותיה החוזרים והנשנים לביית אותו.
"סימנטוב, למה שלא תשב איתנו?", הציעה לי וגררה כיסא משולחן
סמוך
"למה שאני לא אשב איתכם באמת", אמר סימנטוב, הביט בגברבר
המופתע והתיישב.
"אז מה נשמע סימנטוב?", שאלה לי
"מה כבר יכול להיות ליאורה?, הכל כרגיל: שותים, מדברים
מזיינים", תמיד כששוחחו הוא חש בדחף להוציא אותה משיווי משקלה,
"אבל אצלך אני רואה שיש חדשות מעניינות", הוא אמר וטפח על כתפו
של בן זוגה.
"נעים מאד, עידו", אמר עידו והושיט את ידו
"סימנטוב", ענה סימנטוב ולחץ בהתלהבות את היד המושטת
"אתם חברים כבר הרבה זמן?", שאל אותו סימנטוב
עידו היה נבוך ולי התחילה להסמיק, "סימנטוב", היא ניסתה לשנות
את הנושא, "אמרתי לך שאני טסה מחר לניו יורק?"
"אבא קנה כרטיס?", שאל סימנטוב
"כן, המשרד מממן, אם זה מה שאתה מתכוון", אמרה לי וזקפה את
אפה
"את נוסעת לניו יורק?", התפלא עידו
"כן", ענתה לי בלי להסיר את מבטה מסימנטוב, "מה אתה אומר
סימנטוב? שווה הא? למה שלא תבוא איתי?"
"למה שאני לא אבוא איתך", הרהר סימנטוב בקול רם, "למה שאני לא
אבוא איתך? בואי נחשוב...להיות בייבי-סיטר של ילדה בת 28 בניו
יורק, או להישאר בארץ ולהביא ביד. נראה לי שאני אלך על האפשרות
השנייה. מה אתה אומר עידו?"
"לא אמרת לי שאת נוסעת לניו יורק מחר!", אמר עידו. הוא התבלבל,
ובצדק, משטף האירועים ופרטי המידע שתקפו אותו בחמש הדקות
האחרונות.
לי המשיכה להיעלב מסימנטוב, "בייבי-סיטר!? הצחקת אותי! אתה
מסוגל לשמור על מישהו? הרי עצם העובדה שאתה חוצה את הרחוב ולא
נדרס היא נס רפואי", היא אמרה בשצף היאה למקצועה.
"נס מיסטי", תיקן אותה סימנטוב. אם יש משהו שסימנטוב נהנה
לעשות, זה לעלות לאנשים על העצבים, במיוחד לאנשים טיפשים
ובמיוחד ללי.
לי וסימנטוב נפגשו לראשונה במלון הילטון בעיר, בערב שבו הוא
פוטר. סימנטוב ניגן שם על הפסנתר. הפסנתר הלבן שהיה פסנתר כנף
גדול ומרשים, ניצב על בימה נמוכה בפינת אולם המסעדה הגדול.
הבימה הייתה עשויה שיש שחור שהתאים לגוונים השולטים בחדר,
ושהיווה ניגוד אסתטי ללובנו הבוהק של הפסנתר. סימנטוב ישב על
שרפרף מרופד קטיפה בצבע בורדו כהה, ולי הגיעה עם אבא שלה וכל
שאר עובדי המשרד לארוחת ערב חגיגית. סימנטוב הגיע במצב רוח רע
באותו הערב והתפרץ על אישה שהעירה לו על האופן שבו ניגן את
הקונצ'רטו לפסנתר במי מינור של שופן. היא טענה שהוא מעוות את
רוח היצירה, והוא התחיל לצרוח עליה שהוא כבר שלושה חודשים מנגן
את היצירה הזאת כאן בדיוק באותה צורה (מה שכמובן היה שקר), ואף
אחד לא אמר לו שום דבר, ושלא חייבים לשמוע את שופן תמיד באותו
ביצוע משעמם ושאם היא חושבת שהיא יכולה לעשות את זה יותר טוב
אז הנה, הוא מפנה לה את הכיסא והיא מוזמנת לנגן מה שהיא רוצה,
איך שהיא רוצה. הוא קם ממקומו, בעט בכיסא, והשאיר את האישה
ההמומה מאחוריו. במהומה שנוצרה שם, בעוד כולם נסערים וממלמלים
מילות פליאה וזעזוע, ובעוד אחראי המשמרת מנסה להרגיע את האישה
הזועמת, המציאה לי איזה תירוץ וחמקה אחרי סימנטוב. היא בדיוק
חזרה מחופשה של חודש בריביירה הצרפתית וממש לא התחשק לה להצטרף
לפרקטיקה המשעממת של אבא שלה בעיר המשעממת והזקנה הזו. היא לא
האמינה שעוד יש בירושלים אנשים ששמים זין, והקסימה אותה הדרך
שבה בחר סימנטוב לסיים את עבודתו במלון. וחוץ מזה הוא נראה לה
זיון טוב. היא השיגה אותו בכניסה למלון, בדיוק לפני שנכנס
למונית, ודחפה לו את מספר הטלפון שלה. הוא מעולם לא התקשר, אבל
זו לא הייתה הפגישה האחרונה שלהם.
לי למדה משפטים במכללה של הרצליה, ביחד עם הבנים והבנות של כל
עורכי הדין הגדולים בארץ, וזה גרם לכך שהשתן עלה לה מהר מאד
לראש. אבא שלה, יהושוע שפירא, הוא אחד מעורכי הדין הכי מצליחים
בירושלים, וזה גם תרם לאווירה. היא סיימה את הלימודים
בבינוניות יתר, ועשתה את ההתמחות אצל אחד החברים של אבא. היא
רוב הזמן הייתה די משועממת וסימנטוב היה אחד הדברים הבודדים
שריגשו או עניינו אותה. הוא היה היחיד שהיא הרשתה לו לדבר אליה
כמו שהוא דיבר אליה, וכזכור הוא גם היה כמעט היחיד שהיא הרשתה
לו לקרוא לה ליאורה, בלי שתפתח נגדו שנאה תהומית ותשבע שבועות
נקם. בכלל, נקמה הייתה אחת הפעילויות החביבות עליה. היא העריצה
את עצמה כנקמנית מוכשרת, ופיתחה את היכולות שלה בתחום לרמה די
גבוהה. היא הכי אהבה להיזכר באותו מרצה מהמכללה שהתעקש לקרוא
לה ליאורה - כי זה מה שהיה כתוב לו ברשימה. הוא המשיך להתעקש
גם כשתיקנה אותו והפך למטרה מסומנת עבורה. היא לא הייתה
יצירתית במיוחד, אז היא פשוט פיתתה אותו, הזדיינה איתו ושלחה
לאישתו את התמונות. הוא מעולם לא גילה מי שלח את התמונות, והיא
חייכה לעצמה בהנאה כששמעה שהוא מתגרש.
אבל סימנטוב היה סיפור אחר. היא הייתה בטוחה שהיא תצליח לשנות
אותו ותגרום לו להיות שלה. היא לא הבינה למה הוא לא רוצה אותה.
יותר מכך, הפעימה אותה העובדה שזה אפשרי שהוא לא רוצה אותה,
מכיוון שהוא היה הגבר הראשון בחייה שאיתו היא נתקלה בבעיה
הזאת. בדרך כלל היא הייתה משיגה את מה שהיא רוצה, ובמיוחד
כשמדובר בגברים ("המין החלש" היא הייתה קוראת להם). היא טיפחה
את המראה הומפירי שלה, והילכה קסם על מרבית הגברים שראו אותה.
יופיה היה בלתי ניתן לעירעור, אבל מחוץ למעגל שלה הוא לא תמיד
הספיק, וסימנטוב שלא היה שייך מעולם לאף מעגל, אלא היה נקודה
צפה בחלל ובזמן, לא נפל בקסמיה. זה אילץ אותה להתפשר, כמו
כולם.
"לי", ניסה עידו לקחת את העניינים לידיים, "אולי כדאי שנלך. יש
כמה דברים שאת צריכה להסביר לי" והוא התחיל לקום.
"שב!", פקדה עליו לי: "אנחנו לא הולכים לשום מקום ואין שום דבר
להסביר!", היא אמרה בנחישות. היא לא הבינה מאיפה הוא החליט
פתאום שהיא 'צריכה' לעשות משהו, ומה זאת הסמכותיות המטופשת
הזאת שהוא מנסה להפגין פתאום. היא אף פעם לא הבינה את הנשים
שמחפשות גבר "חזק", שיגיד להן מה לעשות, שיחליט עבורן. לא
אצלה. היא הייתה תמיד הדומיננטית במערכות היחסים, הקצרות בדרך
כלל, שלה, ולא הרשתה שום חריגות. זה לא שהיא לא נתנה להם לפתוח
לה את הדלת של האוטו, ולשלם עליה, להיפך - גבר שלא הקריב את
הקרבנות המספיקים למולך הג'נטלמניות, היה עף בו ברגע. אבל היא
לא התכוונה לתת להם לחשוב שהאדיבות הגברית שלהם מקנה להם
איזשהו יתרון או רווח מולה. את עידו היא תעיף כבר מחר בבוקר,
עוד לפני הטיסה לניו-יורק - היא לפחות לא תגרום לו לחכות לה,
למסכן. היה די נחמד איתו, לא פחות ולא יותר. כמו כולם הוא לא
טיפש ולא חכם. יפה, אבל לא מסעיר. עשיר, אבל לא יותר ממנה.
לדבר? לא היה להם על מה. הם העבירו את הזמן במלל דל ומשעמם,
ובשאר הזמן עשו סקס, שגם הוא לא היה רע או טוב. בקיצור, לא
משהו מיוחד, אבל היא גם הפסיקה כבר לצפות שיהיה משהו מיוחד.
היא הייתה רק בת 28, אבל כבר הייתה משועממת כמו אישה בת 50.
ברגעים קצרים ונדירים של הכרה עצמית היא ידעה, שעד כמה שקשה
אפילו לה להאמין בזה, החיים שלה בעצם דפוקים. אבל המחשבות
המוזרות האלו אף פעם לא קנו אחיזה אמיתית בראשה, בעיקר מפני
שהיא דיכאה אותן במהירות בכל פעם שצצו. היא הייתה מספיק ממוקדת
כדי למנוע מעצמה את הרחמים העצמיים שהיא תיעבה כל כך אצל כל
אחד אחר. ובתוך כל השעמום היה את סימנטוב להשתעשע איתו. היא
הייתה מספיק חכמה כדי לדעת שהוא משתעשע בה בחזרה, אבל זה לא
הפריע לה בשום צורה.
היא הזמינה בירה, וויסקי ומרטיני, וחייכה אל סימנטוב, "אז אתה
לא בא? חבל..."
"אני חושב שזה דווקא טוב", אמר סימנטוב וחייך, "ככה כולם
מרוצים - אני, עידו ואפילו את, עמוק בלב, מרוצה"
המשקאות הגיעו לשולחן וסימנטוב נזכר שוב בסיבה במרכזית שבגללה
הוא שומר על מערכת היחסים המוזרה עם לי - אספקת האלכוהול. היא
הייתה נדיבה אליו.
סימנטוב הסתער על הכוס שלו בלגימה ארוכה שחיסלה כמעט חצי כוס.
לי הרימה את כוס המרטיני שלה בתיאטרליות ולגמה לגימה קטנה.
עידו ישב, שעון על הכיסא, והסתכל בעצב על כוס הוויסקי שלו.
"אני לא חושבת שזה יהיה כל כך טוב", אמרה לי בחיוך של השלמה
והוסיפה: "אבל הרי אותך אי אפשר לשכנע בכלום"
"זאת בדיוק הטעות שלך, לי", ענה סימנטוב: "את צריכה לדעת במה
לשכנע אותי ואז תראי כמה זה קל. בדיוק כמו המלך החכם שנותן רק
הוראות מתקבלות על הדעת"
"איזה מלך בראש שלך?", שאלה לי
"לא משנה", ענה סימנטוב וגמע את שארית הבירה שלו בלגימה נוספת.
כל השיחה הזאת התחילה לשעמם אותו, הבירה שלו נגמרה, ובכלל הוא
התחיל להתגעגע שוב לאלינור.
"טוב, אני צריך ללכת", הוא אמר וקם: "אתם בטח רוצים להיות
לבד".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-לחוס
-להסתלק
-לגזור
-להתבונן
-לתפוח

יש מלא פעלים
שגזורים משמות
של פירות
וירקות!
(להלן: חסה,
סלק, גזר, בננה
ותפוח)


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/2/06 7:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אסף דל''ת

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה