עיניה כמו זכוכית ראווה בחנות יד שנייה, שקופה ואטומה בבת אחת
למראה כל העובר ושב. לא מעניין באמת אף אחד, לפעמים חוטף מבט
מאיזה פאנטית קניות מטורפת.
היא נמצאת שם ברחובות האלה שאף אחד לא יכול לראות או שהיא לא
באמת רוצה להראות, שם במרחק נגיעה ממנה אפילו מחשבה.
חושך, הרוח נושבת שם בחוזקה רבה מעיפה אף את טיפות הגשם
כשמביטה.
מעברה תלויים קולבים מקוטלגים של אושר שמחה ואפילו גם דמעה, כי
לא תדע טוב ללא רע.
היא צמחה שם מכלום שהיה לה, הייתה ניזונה מהטיפות המעטות שהיו
מגיעות אליה או אולי מכמה הצטלבויות של עולמות שבורים שהיו
חולפים וסוחפים אותה לעולמות לא רצויים או שבעצם רצויים אך
מזיקים.
אך גם אם הם אינם מסתכלים או אינם נראים כלל, היא תמיד תתלה על
הבובה רק את הקולבים השמחים והמעוצבים שיאירו קצת את החושך
השורר שם מבעד לקרני השמש הצורבות, הגועשות.
כי אולי הכוכבים עוד יפלו שם, ואולי הגשם עוד יטפטף עליה
ויפקחו לה את דרכה מזכוכית הראווה. אבל גם אם לא, אולי היא
לפחות עוד תפסיק להיות זכוכית ראווה אטומה באיזה חנות יד שנייה
ותהיה באיזה חנות ידועה שאפילו כמה וכמה רואים דרכה.