אני לא יכולה יותר, אני פשוט לא יכולה, אתה הורג אותי!
אתה חשוב לי ואני באמת אוהבת אותך, למה אתה עושה לי את זה? למה
אני תמיד חייבת לצאת אשמה בסיפור שלנו אה?
אני לא שולטת ברגשות שלי, הלוואי ויכולתי, אמרתי לך כבר ולא
פעם אחת שאם הייתי יכולה לשלוט בדברים האלה מזמן הייתי מתאהבת
בך ומזמן היינו ביחד ומזמן כבר הכל היה הרבה יותר מושלם, אבל
לא!
זה פשוט לא אפשרי ואני לא יכולה לשלוט בזה אם אני מרגישה רגש
כזה אליך או לא. אני שוב נמצאת באותו מצב מעצבן שכזה ואני כבר
לא יודעת מה לעשות, כאילו מה יש בי? מה יש בי שגורם לאנשים
להתנהג ככה? מה יש בי שגורם לך להתנהג ככה? אתה אומר שאתה שונה
כשאתה איתי וזה נחמד לי, אני אוהבת את העובדה שאתה משתדל מאוד
להיות הכי חמוד ומקסים שיש ואתה תמיד כזה ליידי לפחות.
הכרתי אותך לא מזמן ואני חושבת שמאותו רגע ידעתי שניהיה
קרובים, כבר אז ידעתי שאני ואתה נהיה חברים טובים וככה זה היה,
ובהתחלה נדלקת עלי, אבל חשבתי לעצמי טוב זה תמיד קורה זה בטוח
יעבור לו ואז ניהנו ידידים ממש טובים, וזה לא עבר לך למעשה זה
רק התחזק ולי התחזק האהבה אליך, אבל לא האהבה שאתה היית רוצה.
אתה כל כך מתוק, וכל כך משתדל, אני לא יודעת מה דפוק אצלי אבל
כניראה שזה חלק דיי גדול, עומד מולי מישהו מקסים ומוכן לתת את
כל העולם שלו ושל כל מי שהוא מכיר בשבילי! כן רק בשבילי! כאילו
מי אני בכלל שמישהו ירצה לתת לי כל כך הרבה? מי אני שגורמת לו
לשמוח כל כך מחיוך אחד קטן שלי? אה? מי אני בכלל? מרגש אותי
שמישהו מרגיש ככה כלפי ומרגש אותי שזה אתה אבל כואב לי עליך,
אני יודעת איך אני פוגעת בך, ולמרות שאתה אומר שזה לא מפריע לך
אבל כל הדיבורים שלי על החבר גורמות לך לעצב אם תודה בזה ואם
לא, אני רואה לך את זה בעיניים, אני קוראת אותך בדיוק כמו שאתה
קורא אותי. כן אני מודה שלפעמיים כשאתה מעצבן אותי אז אני מדבר
עליו יותר מהרגיל וזה עובד כמו קסם, אתה מתעצבן מרים קצת את
הקול, ואז אני מתעצבנת שהרמת את הקול עלי ואז אנחנו רבים.
למעשה אני חושבת שבכל השבועיים או יותר האחרונים אנחנו לא ממש
מפסיקים לריב, מעציב אותי העובדה שחשבנו כבר לנתק כל קשר,
ושאולי זה הפיתרון כאן, אבל אז אמרתי: "פאק לא אני לא מוכנה
לוותר,אתה חשוב לי מדיי", ואז שוב התחלנו לריב כי אם אתה חשוב
לי אז למה אני לא מתאמצת.
כתבתי כל כך הרבה אבל בכל זאת אני יכולה להמשיך ולספר על כמה
שאתה מעצבן אותי כשאתה רומז שאתה מאוהב בי או משהו כזה, מעצבן
אותי שאתה כל הזמן אומר לי שאני מתוקה ויפה, אני ממש מוחמאת
ושלא תבין אותי לא נכון זה הכי כיף בעולם לשמוע מחמאות במיוחד
מאנשים שאוהבים אבל לא נוח לי אם זה שאתה רואה אותי בצורה
הזאת, כבר לא נעים לי.
אני לא יודעת מה לעשות איתך, מצד אחד אתה כל כך חשוב לי ואני
לא רוצה לאבד אותך ואני יודעת שזה הדדי, יש לנו הרבה פאקים
משותפים וסיכמנו כבר שאלה הדברים המשותפים היחידים שיש לנו,
אבל כמו שאומרים הפכים נמשכים, ואם אנחנו לא הפכים אז אני באמת
לא יודעת מה זה הפכים, אנחנו שחור ולבן, למעלה למטה, שמיים
וארץ, מים יבשה, טוב בלי עוד דוגמאות.
אוף חזרתי להתחלה!
אני לא יכולה יותר, אני פשוט לא יכולה, אתה הורג אותי!
אתה חשוב לי ואני באמת אוהבת אותך, למה אתה עושה לי את זה?
אתה הורג אותי עם הריבים האלה שלנו, אני מספרת לך שטוב לי
בחיים ושיש לי מישהו שגורם לי לאושר ואתה מתעצבן עלי, אני
אומרת לך שטוב לי ואתה אומר שאתה שמח אבל אני יודעת שאתה לא
שלם שאתה אומר את זה, אני יודעת שהיית רוצה שאני יהיה מאושרת
איתך אבל זה פשוט לא יכול להיות ככה, פשוט לא.
והריבים האלה, למה הם טובים? אני יושבת לי רגע אחד לבד מחייכת
חושבת על דברים נחמדים, וטוב לי. ואז טלפון ממך אנחנו רבים
כרגיל, מנתקים, ופוף רע לי, כל חלק בחיים שלי איכשהו מסתדר אם
קצת ואם הרבה, אם זה בלימודים אם זה עם חבר שלי אם זה עם
המשפחה שלי עם חברים שלי, עם חברות שלי  ורק אתה, רק אתה בא
וגורם לי לשקע פנימי, אבל לפחות טוב לדעת שאלה שאמרו שהכל לא
יכול להיות מושלם צדקו! וחבל כי אתה היית יכול להפוך את החיים
שלי לאולי לא מושלמים אבל בהחלט לחיים יפים ונחמדים שכיף לחיות
אותם!
זה לא אשמתך, אבל אתה צריך להבין גם שזה לא אשמתי, אני מצטערת
על כל מה שאני גורמת לך ואני מקווה שאתה מבין אותי או לפחות
מנסה להבין אותי. אני אוהבת אותך ואני לא רוצה לוותר עליך, אז
בבקשה ממך אל תגרום לזה.

שלך, מקווה לנצח, מאור.