אני חיה את החיים מדקה לדקה,
נכון יותר, אני סופרת את הדקות שייגמרו.
לא תיארתי שזה גורלי, לא תיארתי שזה גורלך,
הגוף השבור והרזה הזה, אני לא מתארת שזו את.

אני רוצה להיות איתך,
אני רוצה להרגיש את מה שאת מרגישה.
זה לא הוגן שאני מחייכת וצוחקת,
ואת מחפה על כאבי תופת.

אני כל כך כועסת ואני לא יודעת על מי,
הכעס מכרסם בי עד עמקי נשמתי.
וזה אפילו לא מזכיר  את הכעס שלך.
ואיך שהוא כירסם בך, בגוף , בלב ובנשמה.

אני רועדת מרוב פחד, אני רועדת מרוב ייאוש.
אני מרגישה שאני הולכת להיגמר ,
ואז אני מביטה בך, ואני רואה איך באמת נגמרים.
ואני רוצה גם, וקצת לא רוצה .

אני מתחננת שיחזירו לי אותך,
אני זועקת שאני אתן הכל.
רק לקבל עוד טיפה ממך
עוד קצת, לא לנצח.

אני לא יודעת למה אני לא מפסיקה לקוות,
אני עדיין מקווה למרות שאני לא יודעת למה.
פשוט מקווה, אני חושבת שזו תקווה, אני לא בטוחה.
אולי זה סתם .

בבקשה תשארי איתי, אני לא אצעק, אני לא אבכה יותר.
אני אעשה הכל, ואני לא אעשה כלום. תשארי איתי או במקומי.
כבר לא איכפת לי.

אני אוהבת אותך.