עוד יום בלעדיך עבר,
ומעיניי זולג גשם זלעפות,
הפרחים שהבאת לפני המון שנים,
התייבשו כמו חדרי ליבי החשוכים,
האור שזרח בגופי,
כבה, והחשיך רגשותיי,
עד מתי?

בלעדיך ימים של שמחה נעצרו והפכו לדממה,
והשקט שהרגיע את מחשבותיי,
הפך לאויבי הגדול מכל.

הים בתוכי נהפך לחול,
איני יכולה עוד לסבול.

כדורים כה קטנים בקושי נראים,
יבלעו לתוכי כעת,
והרגשות העזים, הימים הטובים יחרבו ויעלמו מהלב.

אפול על אפר ששנאת לראות,
בתוך אפלה חשוכה,
ולעולם לא אחזור עוד לחשוב,
על אותה התקופה.