שרעפים של שינה מנפש סוערת,
נטולת אהבה עמוקה וקודרת,
הוסרו באחת והוטלה אל כבשן,
בוערת בינות גחלים בלחשן.
מיתרים רפויים, עזובים אין דורש,
נאספו, נמתחו, לחנם שוב רוחש,
נפרטים מעצמם, כל מיתר בעיתו,
מפיק את צליליו, מקיים את עצמו.
כל צליל מתנגן, ניעור מחדש,
רוגע, סוער, כובש ונכבש,
משיב לעצמו מנגינות אבודות,
שנים לא נשמע, שנים רדודות,
שוב שוקק, שוב נסער,
שוב רוגש, שוב יבער,
באש של תשוקה פראית עירומה,
נטולת מעצור, נטולת עכיבה,
מאיים להפקיע מיתר בו הופק,
חזק הוא הצליל, עוד קט ונותק.
מהדהד בקולו, מתעצם וגובר,
נקי ובשל, צלול עת חובר
מתלכד, מתייחד עם אחיו לשלמות
סוערים  ושוצפים וקוצפים בהלמות
מתהווים לאחדות מנגינה טהורה,
נחשול החיים שוב זורם בעוצמה.