היה כבר מאוחר, מזמן כבר התחיל להחשיך...
היא ישבה על ספל, הוא היה אחד מתוך קבוצת ספסלים המרוכזים ליד
מרכז של בתי כפה במרכז העיר.
היה קר. היא ניסתה לכסות את ידיה בסודר שסירב להתארך.
שוב ושוב הביטה על השעון במסך הפלאפון.
רעדה. לא היה לה ברור אם זה בגלל הקור המציף לאט, לאט את גופה,
או בגלל המתח הנוראי ופעימות ליבה הגוברות עם כל דקה.
היא צלצלה אליו כבר כשלוש פעמים. הוא אמר שהוא מחכה לאוטובוס.
זה לא נשמע לה ככה...
יותר מדי מחשבות.
אולי ללכת? לעזוב?...
לא. היא תחכה. שווה יהיה לחכות בסוף.
תמונות רצות בראשה.
איפה הוא?, למה מסרב להסביר?, למה נשמע מוזר כל כך בפלאפון?
נאנחת ושוב... מחכה.
היא לא יודעת למה היא מחקה והאמת שמעדיפה לא להתעמק בזה יותר
מדי.
היא לא תחננה מה תומר ואיך תתנהג, היא חשבה שמה שתרגיש יהיה
מספיק.
הקור רק מגביר.
הסודר עדיין לא ארך.
היא שוב מלקקת את שפתיה היבשות, שמקבלות כל רגע גוון יותר
ויותר אדום.
אנשים חולפים על פניה.
חלקם מעיפים מבט לעברה, אחרים ממשיכים ללכת בדכם בלי להפנות את
ראשם.
היא מסתכלת. מנסה להעלים את המחשבות.
מתקשרת שוב, הקול שלו... נשמע חנוק ומתנשף.
אותה התשובה כמו בפעם הקודמת - הוא בדרך...
ישנם אנשים שחוזרים לאותו הכיוון שבאו ממנו ושוב רואים אותה
יושבת. מחכה.
היא מחכה והיא מוכנה לחקות עוד שעה ועוד יום ועוד שנה אם צריך,
אך האם יש לה למה לחכות?
האם הוא יבוא? היא מקווה. לא  בטוחה.
על מה היא סומכת, זאת שיושבת בצד הספסל ומבט כה בודד בעיניה?
האם יש לה משהו מוחשי להיאחז בו?
לא. התשובה לא, אין לה. היא חושבת שהיא מרגישה משהו וזה ככל
הנראה הדדי. מה יכול להרוס דבר כה אמיתי וטהור כמו זה?
כל המחשבות האלו, ורבות כמותן חולפות במוחה בדקות אלו.
מביטה בשעון.
משעה שמונה היא יושבת על ספסל בודד זה, בעיר הרועשת.
נראה כאילו הכל ממשיך, אף אדם לא נעצר. רק היא יושבת, משפילה
את מבטה, רואה, השעה עשר.
היא מתעטשת, קר לה, אך היא מחכה. כה לבד, כה עצובה.
והאם באמת אפשר לאמין בזה שהנה, שעתיים פה, בספסל היא ישבה
כשמסביבה כל כך הרבה אנשים, מרכז העיר, כולם ממהרים, ואף אחד
לא שאל אותה, למה את מחכה ילדה?...
אולי היא בעצם רק חיכתה שמשהו ישאל אותה.
ייגש, ובעדנה ילטף את ראשה...
היא קמה והולכת. מתרחקת. לאט, לאט. מפוחדת
הוא לא הגיע...