לפעמים אני תוהה איך זה לעוף בשמיים, כשהשמש מחממת את הגוף
והרוח נושבת בפנים. פשוט לרחף מעל לכל, עד שלא נשאר כלום חוץ
מנקודות בגדלים ובצבעים שונים. בלי אוויר מזוהם, בלי מלחמות,
בלי כל מה שאני בורח ממנו, אלא רק אוויר צלול ורוח נעימה. מדי
פעם לנחות באזור שנראה מתאים, ללגום קצת מי נהר צחים, אולי
להתפנק על תולעת או שתיים, ולהמשיך לעוף, עד שאתעייף ואז אמצא
מקום ללון בו. כך, הייתי רוצה לחיות.
אך בין הרצון למציאות ישנם אלפי הבדלים, ביניהם היעדר זוג
כנפיים, ועל כן תישאר זו פנטזיה ולא יותר. אז במקום שמש שתאיר
את דרכי קיבלתי מריחות כתומות של צבע על הקיר להסתכל בהן,
ובמקום שמיים שאינם נגמרים ונוף שמתחלף קיבלתי ארבע קירות שאחד
מהם מוסתר על ידי ארון בגדים גדול, ומתוך המרובע הזה, אני
משקיף אל השמיים דרך חלון קטן.
אני תוהה אם גם הציפורים מחפשות משמעות כשהן נחות על גדרות
וחוטי חשמל, למרות שהתשובה לתהיותי ברורה לי. לא, הציפורים
אינן חושבות על משמעות. ייתכן שזאת מכיון שהמוח שלהן כגודלו של
אגוז, אך אפשר שאין זה מטרידן, מכיון שידועה להן דרכן מרגע
לידתם. שהיא, לחיות את חייהם ולגדל את גוזליהן. אם כך, מדוע
מטרתי אינה ברורה לי. היה אפשר לחשוב שליצור בעל תבונה, היו
התשובות. שוב טבעי מאכזב אותי.
הציפורים פשוט חיות, אך האדם מזמן ויתר על הזכות של חיים בכדי
קיום. ישנם אנשים שמקדישים את חייהם בבניית כלי נשק, להרס,
בעוד אחרים בונים. כשאדם רוצה ללמוד על אחר הוא שואל במה הוא
עוסק, הרי שהגדרתה של החברה כלפי האדם היא לפי עיסוקו, לפי מי
שהוא, ולא לפי מה שהוא. כמה כסף יש לך בבנק, שאלה שמעסיקה גם
אותי למרות שאיני רואה בכסף מלבד אמצעי, וישנם אנשים שרואים בו
מטרה.
איני מוצא סיפוק באופן שבו העולם מכתיב לי את דרכי.

אפשר כמובן לקפוץ, ובכך לפתור את התהיות לגבי הרגשת המעוף
ולסיים את החשיבה בכלל. אך אין זו הדרך לפתרון השאלה, ולכן אני
נשאר כלוא בין הקירות, עם כל תהיותי. מחכה לרגע שבו יונה תחרבן
לי את התשובה על אדן החלון, יודע שזה לא יקרה.