אני נפגשת עם גיא, את הפגישה השנתית שלנו שהיא כאילו ספונטנית
אבל באמת מתוכננת למשעי, בעיקר על ידי, כפייתית בלתי נלאית
שכמוני. אני דואגת לשמור את הקשר הזה כי אני מפחדת שהוא ירד
ממפת הרייטינג המשותפת עקב חוסר עניין לציבור. אדם שחווה איתך
חוויות מרגשות במקומות רחוקים ומנגב את הדמעות שלך ומבין אותך
יותר מכל אדם אחר כמעט, וחמש שנים קצרות אחרי זה את קוריוז
מחיק למחצה בספר הטלפונים שלו. אם אני אסמוך על פגישות אקראיות
שיצוצו ברגעים בלתי צפויים של נוסטלגיה, הפגישות יתחילו להיות
רחוקות יותר ויותר זו מזו, ולכן אני שמה לי תזכורת ביומן
האלקטרוני, ופעם בכמה חודשים מרימה טלפון בנון-שלנטיות מעושה,
מקווה שהוא לא ישים לב לתבניתיות, או שכן ישים לב, דבר שיעיד
שהמסכות שלי הן חדירות לעין בלתי מזוינת אך רגישה לזולת, כמו
שלו.
אנחנו קובעים להיפגש במסעדה ידועה מראש, וגיא אומר שהוא יביא
איתו את הילד, דבר שמעביר בי חלחלה קטנה. "אין ברירה" הוא
אומר. אני מקפיצה משום מקום הרגל ישן של להחזיר לו קלישאה על
כל אחת שהוא אומר, ועולם הקלישאות של גיא תמיד היה עשיר מאוד.
"החיים הם מבחן רב-ברירתי" אני אומרת. "חבצלת את לא השתנית
בכלל." זהו משפט שאני לא אוהבת לשמוע.
בסוף הארוחה המלצר מביא לילד מוס שוקולד קפוא של מסעדות כצ'ופר
לא ברור על היותו ילד. אני שותה קפה מריר בכוס קטנה, למרות
שאני לא אוהבת קפה. הצ'ופרים משתנים וכשאתה מבוגר יש דברים
שאסור לך לבקש. להיות מבוגר זה לא כיפי בכלל. זה לא אני, זה לא
מובן, זה לא ברור מאליו. אסור להדליק סיגריה כי זה לא חינוכי,
למרות שזה דבר נעים שמבוגרים כן יכולים לעשות. אני מסתכלת
בקנאה ובעצב על מוס השוקולד של הילד שאני לא מצליחה לחוש אליו
שום מידה של קירבה, אלא רק איזו עוינות ובעיקר קינאה מטופשת
שמכוונות לכיוון הלא נכון, או אולי לכל הכיוונים. אני חושבת על
הבחירות השונות שבחרתי, האם הייתי יכולה להיות יותר מאושרת
עכשיו? האם הייתי יכולה להיות היום אמא של ילד? בוודאי לא הילד
הזה, ילד אחר, מכעיס פחות ומרגיע יותר.
כשאתה מבוגר ואתה לא רוצה ללכת לאן שזה לא יהיה שהוא המקום
שנוכחותך בו היא חובה, אתה לא צריך לבקש אישור מאף אחד, אתה
יכול להתקשר ולתת את התירוצים המופרכים שלך בעצמך. להגיד שאתה
חולה, להגיד שגילית שאת בהריון, או שהיית חייבת לעזור למישהו
אחר במשבר כלשהו ולא הייתה לך ברירה. תאורטית לאחר שלקחת את
גורלך בידיך והתחמקת מהאחריות שלך לחלוטין, את יכולה לנסוע לבד
ללונה פארק, במידה והוא פתוח, לעלות על כל המתקנים כמה פעמים
שאת רוצה. לקנות גלידה בכל הטעמים ולאכול עד שנמאס לך, ואת
השאר לזרוק, כי כשאף אחד לא רואה זה לא בזבוז אלא הדבר הנכון
לעשות. זו לא שאלה פילוסופית לוויכוח, אלא אמת לאמיתה. הילד
הזה קיבל מוס שוקולד חינם אבל את זה הוא לא יוכל לעשות. הוא
תלוי לחסדי אלי מוס השוקולד שהחוקיות שלהם עלומה בעיניו, ואילו
אני מבינה את החוקים גם אם לפעמים הם אכזריים בעיני.
גיא שואל אותי על החיים שלי, ואף מילה לא נראית הולמת. שום דבר
שרציתי לא קרה בדיוק. העבודה שלי מדשדשת, החיים הם כמעט. כל
תבשיל שאני מבשלת יוצא לא מספיק מלוח או יותר מדי מפולפל. זהו
איש שפעם יכל לכלוא את הרגש שלי במדויק במבחנת זכוכית שקופה
ולהבין אותו בדיוק. אני רוצה להעביר לו עכשיו את התחושה שאני
חייבת ריגושים גדולים מאוד כדי לחוש אפילו קצה של נחמה. כלב
הלברדור הלבן של אחותי שמפיל אותי על הרצפה בכוח ובטיפשותו
הכלבית היפה נוסך בי חמימות, מכוניות שנוסעות מהר מאוד, הפתעות
כל-כך בלתי צפויות שהן מצליחות לרגע להעתיק ממני את הנשימה.
אני רוצה להגיד שקר לי למרות שעכשיו אמצע אוגוסט, שכשאני רואה
פסי רכבת אני פוחדת פחד מוות להישאב מתחת לגלגלים.
דעתו מוסחת, בגלל הילד. דעתו מוסחת בגלל הרבה דברים. הגלגלים
בראש שלי רצים, אבל הוא כלוא מחוץ לראש שלי, בעולם האמיתי,
ואין לו שום דרך לקרוא את הכתוביות שמתרגמות את המילים שלי למה
שבאמת קורה בי עכשיו. אני מספרת דברים בנאליים על העבודה
במשרד, והפרוייקטים. שאולי יצא לי קובץ של סיפורים קצרים בסוף
נובמבר. שאחותי הקטנה מתחתנת. שלמדתי ספרדית ברמה כמעט סבירה.

"תמיד היית הבטחה גדולה, חבצלת." הוא אומר. אני מתנהגת כאילו
בחיי לא סיפרתי שקר. עוד קלישאה אחת ואז נזמין חשבון. "הבטחות
צריך לקיים" אני אומרת. כאילו אני באמת איזו הבטחה גדולה
שמומשה.