"לוקח שנים לדעת אדם
לוקח רגע לשפוט אותו"
ו. גרנטס (שופט אופי ידוע)

אני חולה.
בעצם אנחנו דור של חולים. לוקח הרבה זמן להבין את מידת החומרה,
אבל שתיים שלוש מערכות יחסים כושלות, בקבוק בירה או עשרים,
והדיאגנוזה מוכנה. אתה צועד לבד ביום האהבה ברחובות העיר ומבין
שאתה פשוט חולה.
דור שגדל על ערכים של נשים מדור שגדל על ערכים של דור שלא ידע,
רווחה, זמן פנוי, שירות צבאי וכל מיני המצאות שאנחנו מתמודדים
יום אחרי יום.
דור שכנראה עקב אידיאולוגיה לא היה לו זמן לפלרטט, לחזר, לכאוב
כאב אוהבים.
מה שהשאירו אחריהם זה רק פיסות מכתבי אהבה, אלו השאירו חותמם
על הנשים שעיצבו את מחלתי.
האימהות.
אמי שגדלה בבית נטול רומנטיקה הייתה חייבת לשלים את הצורך
הטבעי בחייה במערכות היחסים אליהן היא הובילה את עצמה.
אך למולה נעמד דור של לובשי ג'ינס קצר, חתוך עד מתחת לקו
האשכים, שאריות הפליטה של הג'ינס של אבא. דור שהתגאה בשעירותו,
בחספוס עורו, בריח זיעתו שפעם עוד הייתה נקראת "זיעת גברים"
בעלת קונוטציה מינית ברורה, והיום מולעגת כסירחון והקונוטציה
שעולה בראשינו - אוטובוס דן עמוס לעייפה בחום אוגוסט התל אביבי
- מפה למיניות הדרך נעלמת.
דור שהגדיר לעצמו גבריות מהי, נעמד למולה איתן, ולא נתן לרמסו
אלא הפך את עצמו למיתוס.
אני, אני גדלתי על ניפוץ מיתוסים, אפילו אם הייתי הכי בשקט
בעולם ידעתי שאני לא אשמע את הדרדסים. פיית השיניים - שיעור
ראשון בקפיטליזם. אתה מוכר את היכולת להגות ש תמורת חמש שקל.
אמותינו, שהרומנטיקה הייתה להן בגדר חלום, גידלו אותנו על ערכי
תבונה ורגישות.
אחד מנתוני הסטטיסטיקה המעניינים הוא כמה מהאנשים בקורס טיס
מגיעים ממשפחות שהאם הייתה הדומיננטית - 100%, אפילו אם אין זה
נכון הבעל לא ירשה לעצמו להגיד שהוא הדומיננטי.
מעניין כמה רופאים, עורכי דין, רואי חשבון באו לשם מלכתחילה,
או כי אמא חלמה שיהיה לה בן...
טוב, זה עוד לא מחלה, זו רק בחירה גרועה.
אבל מגיל צעיר הונחלנו לדעת שהגבר, המחוספס, הקשוח, הלוחם,
האבא, הוא רק יציר דימיון, האבא הוא האמא השקט, הרגוע, החושב.
הגבר האמיתי, המיתוס המנופץ.
דור שלם של נשים רעבות לרומנטיקה הצליחו בעמל שנים רב לגרום
לנו לבכות בסרטים, לערוג לחיבוק, להדליק נרות, לעטוף מזרונים
במצעי סאטן. איפה הגבריות?
איפה ראיתם גורילה שיושב ושומע איך אתמול הגורילה השני זיין
אותה ואח"כ עזב.
איך היא מאוהבת.
האם שמעתם על אריה שלא קפץ על לביאה כי הייתה שייכת לאריה
אחר?
זה לא טבעי לחלום בכל רגע על גוף אישה ענוג, שתוכל לעטוף
בנשיקות, שיחכה בבית מקופל בפוך מול אח בוער.
זה לא טבעי ללמוד טנטרה רק כדי שהיא תוכל לגמור כמה פעמים.
זה לא גברי להביט על אישה ולחשוב איך היית יכול לגרום לה לאושר
עילאי, לקחת אותה מסביב לעולם, להקשיב לכל צרותיה.
מי שמע על ידיד, איפה קיים בטבע יצור נטול כל מיניות, שיושב שם
רק לשמוע איך אחרים מזיינים את האישה שלצדו.
זו לא גבריות, זו מחלה.
ההחלמה תהיה אולי בעוד דור או שניים.
ולנו מה נותר?
להתנחם בבדיחות שובניסטיות מתחת לשולחן, ללכת כל יום למכון
כושר, לעבור עוד ועוד דיאטות, להוריד שער מהכתפיים, לשוחח שעות
עם ידידה על אהבת חייה ולאונן אח"כ במקלחת.
אנחנו דור שפמיניזם בשבילו זו ברכה - לשבת בבית, לבשל, לדאוג
לילדים, לפנק את האישה בעוד האישה עובדת ומפרנסת את המשפחה.
אפילו אלוהים בשבילנו זו אישה - איך גבר יכול לעשות כל כך הרבה
בבת אחת, להקשיב לכל ההתבכייניות של כל העולם.
הרי אם היינו צריכים לדמיין את הדבר היפה בעולם, הנשגב מכל חי
ודומם, הרי היינו כולנו מדמיינים את נערת השער של מגזין גברים
נחות - חולים.