התיישב לידי פלוני יום אחד, על ספסל ברחוב שקט. "מה זאת אהבה?"
הוא שאל אותי בייאוש.
"מה זאת אהבה?" חזרתי אחריו. במשך שניות ארוכות אך מעטות,
חשבתי מה לענות.
"תן לי להסביר לך." אמרתי לו לבסוף.
"אדם שומע מנגינה בפעם הראשונה. המנגינה הזו היא כל כך מופלאה,
כל כך מדהימה לאוזניו, עד כי קשה לו לאותו אדם להאמין שדבר כל
יפה ומושלם יכול להתקיים. נדמה לו כי אותה מנגינה נבראתה אך
ורק בשבילו. הוא מרגיש אותה חודרת אליו; עוקפת את כל מנגנוני
הגוף וההגיון ונוגעת ישר ברגש שלו, ומרטיטה את נפשו. הוא אף
מזיל דמעה על טוהר אותו הרגע, שבוודאי לא ישכח. הרי הרגע הזה
שינה אותו לעולמים.
מאותה הפעם הראשונה, בה אותו אדם התחבר למנגינה ההיא, הוא
מאזין לה בכל אפשרות שיש לו, שוב ושוב, ובכל פעם הוא מתרגש
מחדש. הוא מחכה כל יום עד שיוכל רק לחזור הביתה ולשמוע אותה.
הוא לומד אותה בתשוקה עילאית, את סודותיה, את נבכיה ואת יופיה
על כל פרטיו, ובכל פעם מופתע מחדש ומתרגש.
עוברים הימים, ואותו אדם כבר מכיר את המנגינה כאילו נולד איתה.
היא קוסמת לו ומושכת אותו, והוא הולך שבי אחריה, חסר אונים
לחלוטין.
הזמן אינו נח, וממשיך קדימה, וכך אותו אדם גם משתנה לאיטו.
דעתו מוסחת אט אט מאותה המנגינה אשר הוא עדיין מקדש בליבו.
זמנו הפנוי מתקצר לפתע, והזמן שבו הוא יכול להנות מהמנגינה
הולך ופוחת.
כעבור שנים מספר, במקרה, נזכר אותו אדם באותה יצירה מדהימה,
שנגעה בו לפני כל כך הרבה זמן. הוא כבר שמע מנגינות רבות שקסמו
לו מאז אותה תקופה; אך אף אחת לא התקרבה לרמה של אותה יצירה
אשר אין שניה לה.
הוא מחליט לשמוע אותה שוב, ולחוש שוב את פארה ואת שלמותה
המורכבת והמדהימה, אותה הוא שינן לפני שנים. אולם כשהיא מתנגנת
שוב, משהו חסר. אותו ניצוץ, אותה תשוקה, שכחו משהו. הוא מתרכז
מאוד, מתאמץ כולו על מנת להרגיש את אותו הרטט, אותה תחושת
אופוריה שאפפה אותו בעבר - אולם הוא נכשל. לפתע הוא מבין, שהוא
כבר לא מוצא מה כל כך מיוחד ביצירה הזאת, ולמה אהב אותה כל כך
והעריץ את שלמותה. הוא כבר לא יודע מה גרם לו להתרגש עד כדי
אובדן חושים.
לפתע הוא מרגיש צביטה בליבו, ואחריה כאב חד וצורם. 'הייתכן?'
הוא שואל את עצמו. 'הייתכן שאותה תשוקה אבדה לי? שאותו רגש
נעלם לבל יחזור?' הוא נתלה על כתפיו. 'הייתכן שאותם ימים
נגוזו?' הוא מרגיש חלל ריק עמוק מאין כמוהו, ותחושת פספוס
נוראית.
אכן, אותה תובנה היא מין הכואבות ביותר.
אולם אותה המנגינה, תמיד יהיה לה מקום מיוחד בלבו של אותו אדם.
תמיד כשישמע אותה, יחייך במין שמחה נוסטלגית עצובה, על תקופה
ורגש שהיו והלכו. אולם בזמן שהתקיימו, שינו אותו לנצח ולימדו
אותו רבות.
וכך ימשיך אותו אדם, עד שלבסוף ישמע שוב, במקרה, מנגינה אחרת
בפעם הראשונה.
ועל אף ששמע אותה בפעם הראשונה, והתרגש שוב, והשתנה שוב, אין
אף מנגינה שתהייה כמו הראשונה, או השנייה או השלישית, או כל
אחת אחרת. כל מנגינה היא עולם בפני עצמו."
אותו פלוני בהה בי, הנהן ארוכות בראשו והרים גבותיו בהבעה
חשיבתית. "תודה." הוא חייך אלי, קם והלך.