לנועה

שאון הרכבת פסק, לחיצה על הכפתור והדלת נפתחת. היא מניחה רגל
מהוססת על הרציף. כן, זו התחנה בה היא אמורה לרדת. כאן היא
תפגוש אותי ובעוד כמעט שנה היא תשנה משהו במחשבה שלי.
אני רואה אותה והיא כמו בתמונה. אותה התמונה עם הכיתוב מאחור,
עם הלב ששורבט כלאחר יד. היא עדיין לא יודעת שראיתי אותה, ואני
נהנה מאותם רגעים קסומים בהם אני רואה ואיני נראה. היא סורקת
את התחנה, חסרת ביטחון כמו ילדה ביומה הראשון בגן, והנה היא
רואה אותי. היא פוסעת אלי, מביטה לי לרגע בעיניים, ומחייכת
אלי. שנלך?
אצלי בבית המבוכה מתפוגגת אט אט. מה יש לך בתיק? זה לא באמת
מעניין אותי, אולי קצת מסקרן, אבל... את יודעת איך זה.
רגע אחד מוביל למשנהו, ומבלי משים שפתותינו נפגשות לנשיקה. לא
ראיתי אותך באור כזה. שנכבה את האור? אני חושב שנוותר. זה יהיה
מאיים מדי. יתרה מזאת, אני עדיין אוהב לחשוב על עצמי כג'נטלמן,
וזה לא יהיה הוגן. אני עדיין לא יודע עד כמה התפיסה הזו תסבך
אותי.
השעות נוקפות והגיע הזמן להיפרד. בדרך חזרה מתחנת הרכבת אני
חושב על מה שיהיה. נכון, את גרה רחוק, אבל לא רחוק מדי. כמה
בגדים, מברשת שיניים, ואני יכול להישאר אצלך בסוף השבוע.
מעניין מה את חושבת עכשיו. חבל שאני כבר יודע.
ואת באה לבקר אותי בתל אביב. מספרת לי על ידידים וחברים לשעבר.
זה כדי שאני אקנא? זה די מצליח, יקירתי, אני רוצה אותך יותר.
אני חושב שאת מוצאת חן בעיני. ושוב לנשיקות.
בפעם הבאה אני מחכה על הרציף בעיר צפונית. אני מרגיש שאני הולך
לעברך בצעדים גדולים, ואילו את פוסעת פסיעות מדודות לאחור. את
מבזבזת את הזמן שלנו יחד, שנראה לי עדיין יקר מאוד, בעיסוקייך
היומיומיים. אחר כך אנחנו יוצאים לטיול. מראה לי עץ שהייתה
תלויה עליו פעם בובה עם עיניים בורקות. זה תמיד הפחיד אותך
לעבור שם. אל תדאגי, אני אשמור עלייך.
וברכבת הביתה אני שוב חושב עלייך, מופתע ומאוכזב מרשמיות
הביקור. אני מחליט שלא ניתן להמשיך ככה, שבפעם הבאה שניפגש אני
אכניס אותך קצת יותר בסוד העניינים, שתדעי איפה אנחנו עומדים.
אני גם מחליט שאולי לעת עתה לא כדאי שאגיע אליך. משום מה המגרש
הביתי שלך מאפשר לך להתרחק.
צחי, השותף שלי, שוכב במיטה ורואה משחק כדורגל, כך שאין לנו
ברירה. מי הבקיע? הכחולים? זה טוב או רע, צחי? אין לך שום דבר
אחר לעשות? בסוף הוא הולך, ואני ואת נשארים לבד. את שואלת אותי
על מספר הקשרים הקודמים שלי, ואני מונה בקפידה על אצבעות יד
אחת את אלו שנגעו בחיי, כן, כולל אותך. אחר כך אני שואל אותך
את אותה שאלה בדיוק. המספר ששלפת מן הכובע לא ממש מוצא חן
בעיני, צורם לי מאוד ליתר דיוק, ואני מבין לראשונה שאולי אנחנו
לא רוקדים לפי אותה מוסיקה. יכול להיות שאת רואה בי משהו אחר
ממה שאני רואה בך. זה טוב או רע, צחי?
אבל אני ממשיך להיות שם בשבילך. תקראי לזה קירבה ממשית, תקראי
לזה הלקאה עצמית, אני ממשיך להתנהג כאילו כלום לא השתנה. מה
בעצם השתנה? את נותרת כשהיית, הגילוי הזה לא אמור לשנות כלום
ביחס שלי אלייך. אני עוד אשנה אותך. את עוד תהיי שלי. המספר
שאמרת, מגוחך ככל שיהיה, יגדל באחד ויפסיק לתפוח לזמן מסוים.
לפרקים הייתי לך לפסיכולוג, לידיד נפש, לאוזן קשבת, לשותף
לשעשועים ולצחוק, ואת לקחת את הכל כמות שהוא, מבלי לתהות על
עתיד יחסינו, מבלי לייחס למתרחש משמעויות נסתרות. כתבתי לך
הרבה ודבר לא שלחתי, אולי רק מפני שלא רציתי לעשות מעצמי צחוק
יותר ממה שעשיתי עד כה. איך לא ראית את הכל? ואולי ראית ובחרת
להתעלם?
הימים נוקפים ואני, מה לעשות, מתייאש ממך. לא יכול להיות יותר
במערכת החד צדדית הזאת, לא יכול לתת מעצמי יותר. צחי, צחי חבר
טוב, שם לב שהעסקים אינם כרגיל. הוא שואל ומקשיב, מברר
ומתעניין, ובסוף מגיע למסקנה נחרצת. "אם אתה לא יכול להביס
אותם, הצטרף אליהם", אומר צחי. אין לך מושג עד כמה אתה טועה,
צחי. אבל בשלב זה, גם לי לא.
אז החלטתי להצטרף אליך. שוב את מגיעה, מדיפה ריחות שמפו, אל
חדרי במעונות, ושוב דבר מוביל לדבר, ושוב אנחנו מתנשקים. אני
שולח יד אל מתחת לחולצה שלך, ואת לא מראה סימנים של התנגדות.
צחי צדק. היד מחליקה על גבך ואת שותקת. לאט, כאילו דרך אגב,
אני מפלס את דרכי קדימה, כשלפתע את פורצת בצחוק מתגלגל. לרגע
חושב שאולי דגדגתי אותך, שאולי לחצתי על כפתור שמוביל
לאלקטרודה שמחוברת ישר למרכז הצחוק במוחך. אני שואל אותך למה
את צוחקת, ואת ממשיכה לצחוק. פגוע עד עמקי האגו הגברי שלי, אני
מושך את ידי מהיכן שהיו, ושואל אם ככה את עם כולם. כאילו כדי
לפגוע, את משיבה בשלילה. ואז אני שואל את השאלה שיכולה להיות
האחרונה שאשאל אותך: למה?
וברוגע שמימי את אומרת: "כי איתך זה אחרת. אותך אני אוהבת."