אני בוהה בתקרה המחוספסת, נראה שעוד מעט היא תקרוס מעלינו. היא
בנויה חתיכות חתיכות, אחת על השניה. כל אחת לא משאירה לשניה
מקום לנשימה. לי זה תמיד נראה כמו מלא פירורים שהדביקו בדבק
מגע. לפעמים ילדים זורקים לשם כל מיני דברים, סתם לראות מה
יקרה, או משעמום, ואז מתחילות ליפול חתיכות, להתפורר מעלינו.
שנמאס לי לבהות בתקרה אני מסתכלת עליך. אבל אתה אף פעם לא
מסתובב אלי, רק אליה. והיום לשיעור לא הגעת.
מתחיל לרדת גשם. כולם מסתכלים על החלונות, כי אין להם משהו
יותר טוב לעשות, ולי כבר נמאס לראות את הגשם זולג על השמשות
הישנות האלו, אז אני יוצאת  החוצה. אני עומדת מתחת לבטון
במסדרון וטיפות קטנות זולגות עלי. אתה עולה במדרגות, ומתקרב
אלי. שנינו עומדים מתחת לבטון, וחלק מטיפות הגשם מגיעות אלינו.
אתה לא אומר לי כלום, רק מחייך אלי. בחוץ יש ריח של רימונים
אדומים מרוחים על הרצפה.


אתה נכנס פנימה לכיתה אבל יוצא לאחר דקות ספורות. המורה לא
נתנה לך להיכנס. "עברו 11 דקות מתחילת השיעור, אני לא יכולה
להכניס אותך". אצלנו, אם עברו 10 דקות מתחילת השיער המורות לא
נותנות להיכנס. אתה שוב מסתכל עלי. אני כל כך רוצה להגיד לך
משהו. לדבר איתך כמו שפעם שהיינו מדברים, אבל המילים נתקעות לי
בגרון.
"בואי אלי". אני חושבת על זה לכמה שניות ואז מחבקת אותך.
ירדנו במדרגות, יצאנו מבית הספר והלכנו לתחנת אוטובוס.
למה זה צריך להיות כל כך מסובך בנינו. למה כל כך קשה לי להגיד
לך שאני רוצה להיות איתך. למה אני מחכה שאתה תגיד משהו.
באותו יום הרבה אנשים עברו ברחוב, אז התחלנו לשחק את המשחק
שלנו. טלנובלה שלמה בנינו לנו האנשים שעברו ברחוב.
חלק הטסנו לחו"ל, לחלק הולדנו ילדים, לחלק מצאנו עבודה והיו
כאילו שהתמזל מזלם והפכנו אותם למאושרים.
התחיל לרדת שוב גשם, וכל הזמן הזה שחיכנו בתחנה הרחתי ריח של
רימונים אדומים מרוחים על הרצפה.


הגיע האוטובוס. קו 53. היו די הרבה אנשים באוטובוס. ולא היו
מקומות פנויים של שני מושבים, אז ישבנו בנפרד. אני ישבתי שני
מושבים מאחורי הנהג, ואתה ישבת מושב לפני הסוף.
ירדנו בתחנה האחרונה של האוטובוס, ומכל האנשים שהיו באוטובוס,
נשארנו אחרונים. הלכנו לבית שלך. זו לא הייתה הפעם הראשונה
שהייתי אצלך בבית. באתי אליך שנה שעברה, אני זוכרת  שהיה גם אז
חורף, אבל אז לא ירד כל כך הרבה גשם כמו עכשיו. לא הייתה לאף
אחד מאיתנו מטריה אז רצנו כל הדרך לבית שלך. שנכנסנו לבית שלך
התיישבנו על הספה בסלון, הסתכלנו אחד על השנייה והתחלנו לצחוק
כמו משוגעים. טיפות הגשם זלגו משערך ועל כל פניך הלבנות,
והבגדים שלך היו ספוגים מים. הלכת להביא לי מגבת. אחרי
שהתייבשנו הלכנו לחדר שלך. וכל הזמן הזה שהייתי אצלך רציתי
להגיד לך מה אני מרגישה, לנשק אותך, להתנפל עליך, לחבק אותך.
אבל לא עשיתי זאת. במקום זה, אתה ניגנת לי בגיטרה שלך, שרת לי
שירים, ולא אמרת לי מה אתה מרגיש.
השעה הייתה חמש שהגעתי הביתה. החזרת אותי עם האוטו של ההורים
שלך. נתת לי נשיקה חפוזה ואמרת שנדבר מחר בבית ספר.

באותה תקופה היה בחוץ כל הזמן ריח של רימונים אדומים מרוחים על
הרצפה. זה היה משגע אותי, בגלל שבדרך כלל אני לא מריחה כלום.
למחרת לשעה הראשונה שוב לא באת. כל השיעור הסתכלתי על התקרה
הלבנה. היא הייתה ממש מלוכלכת, והיו דבוקים שם כל מיני חתיכות
נייר שתלמידים זרקו במשך השנים.
לשעה השנייה שוב איחרת. ביקשת מהמורה להיכנס, והיא שוב אמרה לך
שעברו כבר 11 דקות מהשיעור ולכן היא לא יכולה לתת לך להיכנס.
קיוויתי שנשארת בבית ספר ולא חזרת הביתה. רציתי לראות אותך.
אבל כמה מתאים לך, הלכת הביתה.  


השעה הייתה 9:30 שהמורה נכנסה לכיתה. היה משהו שונה במבט שלה.
ידענו שמשהו קרה. חיכנו לבשורה המרה שתצא משפתיה הרועדות.
"הייתה תאונה. אוטובוס נכנס במכונית, והתהפך. יש חמישה
הרוגים".

אתה היית בין חמשת ההרוגים. אתה, שאהבתי כל כך, שחיים שלמים
חיכו לפניך, היית בין ההרוגים.
אתה, שלא הספקת להגיד לי מה אתה מרגיש כלפי ואני לא הספקתי
להגיד לך, ועכשיו לעלם לא ניהיה יחד.

יש יותר מידי שקט בזמן האחרון בקריה הזאת. הרבה אנשים עוזבים,
ולא במובן הטוב, זה מפחיד את כולנו, שזה כל כך קרוב אלינו.
הגשם כאן לא מפסיק לרדת. אני בוהה בתקרה, בחתיכות השבורות
שנשארו ממנה, ויוצאת החוצה. יש ריח של רימונים אדומים מרוחים
על הריצפה.