אנחנו שוב בדרך הביתה אחרי לילה מפוצץ במועדון, שיכורות
למחצה.
כבר עברתי את השלב שבו אני לא מרגישה כלום. מנסה להתאפס על
עצמי. חוזרת בראש על מה שאח שלי תמיד אומר לי "אל תהפכי לעוד
נתון בסטטיסטיקה של תאונות שיכורים". עוצרת לרגע את המכונית
בתחנת אוטובוס נטושה. הכביש מפותל ואין סופי. אני חייבת לתת
לראש שלי כמה שניות להתארגן מחדש. אחרי הכל אני אחראית עכשיו
על חיי אדם, חברות שלי, מבינהן החברה הכי טובה שלי, לימור,
אחותי בנשמה. הראש מתאפס על עצמו סוף סוף ואני מבטיחה לעצמי
שזאת הפעם האחרונה שאני שותה כל כך הרבה בלילות שזה התור שלי
לנהוג הביתה. במושב באחורי כולן נראות גמורות, היה לילה עמוס
באמת, עברנו בכמה פאבים בדרך למועדון, ככה זה שעובדים בתור
יחצנים, מסתנוורים מהכניסה והשתיה חינם עד שמרגישים שחייבים
לנצל את זה.

לימור במושב שלידי, היא מדברת על זה שהכירה היום ועל כמה שהוא
שונה מיאיר, האהבה הקודמת שלה, הראשון שלה, שעזב את הארץ לפני
חודש. אני לא ממש מקשיבה הראש שלי במקום אחר לגמרי, מצד אחד
אני מנסה להתרכז בכביש, חשוך עכשיו ויש ערפל כבד, הכבישים האלה
כל כך מפחידים בלילה. מצד שני אני לא מפסיקה לחשוב עליו, על
ההוא, האחד שגנב לי את הלב ולקח לי חלק מהנשמה איתו שעזב
אותי.
הכביש הזה כל כך מזכיר לי אותו, בדיוק כמו הכביש שמוביל למושב
שלו בצפון. אבל בעצם כל דבר מזכר לי אותו. כנראה ככה זה
שמאוהבים.

זה היה עניין של רגע עד שהחלטתי לשלוח לו הודעה. אם הייתי
חושבת על זה שנייה נוספת כבר הייתי מתחרטת. לא יודעת מאיפה הגע
אליי האומץ פתאום, כנראה האלכוהול שבי עדיין נותן את אותותיו
עליי, הרי לא דיברנו מאז שהוא הודיע לי שהוא מתחתן, ככה פתאום
שלושה שבועות אחרי שנפרד ממני, זה היה לפני יותר מחצי שנה.

ניסחתי הודעה נחמדה, ניטרלית, לא מסגירה רגשות, משהו בסגנון של
"מה המצב? הרבה זמן לא דיברנו". האמת שלא ציפיתי שהוא יחזיר לי
תשובה. הוא שונא לענות בהודעות והוא לא יתקשר. שנינו יודעים
שזה יהיה מוזר מדי.חייכתי לעצמי על האומץ וחזרתי להקשיב
ללימור, היא עוד בשלה, לא שמה לב בכלל שהייתי במקום אחר
לגמרי.

הגענו סוף סוף לעיר שלי, הורדתי את הבנות כל אחת לבית שלה, רק
לימור נשארה איתי, כי אנחנו גרות באותו הרחוב.
עכשיו אפשר להגיד תודה לאל שעברנו את הנסיעה הביתה בשלום, שוב
אני מבטיחה לעצמי שזאת הפעם האחרונה שאני שותה ונוהגת.

אור כחול מהבהב תפס לי את תשומת הלב בזוית של העין, לקחו לי
כמה שניות עד שהבנתי שזה הפלאפון שלי שמצלצל, כנראה לא שמתי לב
בגלל המוזיקה והדיבורים של לימור.

היא נועצת בי מבט, כזה שדורש ממני להגיד לה ממי השיחה. לא
הגבתי. היא לקחה את הפלאפון והכניסה אותו לדיבורית. היא קלטה
ממי השייחה ונתנה בי את המבט המאיים והכועס שלה (היא אדם של
מבטים). זה היה הוא. "אם את עונה אין לנו על מה לדבר יותר" היא
איימה, מתוך ידיעה ברורה שאני אפגע ממנו שוב. השתקתי אותה עוד
לפני שפתחה שוב את הפה והודעתי לה שאין לי שום כוונה לענות,
לפחות לא היום במצב הזה עכשיו. היא נרגעה קצת. הורדתי  אותה
ליד הבית שלה ואמרתי לה שנדבר מחר, בינתיים האור הכחול מהבהב
שוב. היא אמרה לי שהיא יודעת שאני אענה ושלפחות היא מצפה ממני
להתקשר מחר ולתת פרטים, הכל, כל מילה. ברור שהבטחתי.

האור הכחול שוב מהבהב, הפעם גם שמעתי את הצלצול. זה היה השיר
שלנו שעוד היינו ביחד. בתקופה היפה ההיא. נכנעתי, לא יכולתי
יותר ועניתי.אם הוא מתקשר 4 פעמים רצוף זה חייב להיות טוב.
באף ספורט אקסטרים לא זורמת כמות האנדרנלין שזרמה אצלי בדם
באותה שניה שעניתי. פעימות הלב שלי דפקו והיו יותר חזקות
ומהירות מתופים בטקס של שבט אפריקאי. אני שומעת את הקול שלו
שוב. כמו סימפוניה מדהימה בכל התווים הנכונים.
אחרי חצי דקה של פטפוט נבוך הגיעה השאלה "בא לך לקפוץ אליי
עכשיו?"
לא ידעתי מה לענות, ניסיתי כמה תירוצים שונים. אני עייפה, אני
שיכורה, אני צריכה לקום מוקדם מחר, אין לי מספיק דלק, ואין מצב
שאני מצליחה לנהוג כזה מרחק עכשיו. לכל אחד מהם הוא מצא פתרון.
אמר לי שההורים שלו לא בבית בכמה שעות הקרובות והוא ממש מתגעגע
אליי. באותו רגע התפרקתי. הטחתי בו את כל מה שאני חושבת, עד
עכשיו הוא לא ידע עד כמה נפגעתי בכלל, כי זאת אני, מלכת
האדישות, שפית בלהסתיר רגשות.
הוא אמר שהוא יודע שהיה מניאק, אבל באותה תקופה לא חשב על זה
בכלל, הוא היה מהופנט. ניסה לשכנע שהוא יסביר הכל אם ניפגש.
הזיכרונות הכואבים הרגישו כמו זוג ידיים שחונקות אותי, לוחצות
בדיוק במקומות הרגישים. אמרתי שאני חייבת ללכת וניתקתי.

לא יכולתי לעלות הביתה, ידעתי שאין מצב שאני נרדמת עכשיו.
התנעתי שוב את האוטו ונסעתי לכיוון איזה גן חשוך בשכונה. המקום
שבו אני שורפת את רוב הלילות הריקים שלי. קיוויתי למצוא שם
אנשים ולהשליך עליהם את כל מה שבי. הם היו שם, כמו בכל לילה,
אותם אנשים, אבל הפעם לא הרגשתי קשורה, משהו היה שונה.

האור הכחול מהבהב שוב, הפעם הודעה, פתחתי בסקרנות את הפלאפון.
זה היה הוא. חשבתי שהוא שונא לכתוב הודעות. הוא שלח הודעה על
כמה שהוא מתגעגע ורוצה אותי, וכמה זה חשוב לו שאני יבוא עכשיו.
חברה שלו חזרה להולנד (כן היא הולנדית שהתנדבה אצלו במושב, כמה
הוליוודי מצדם), הוא מסטול ולבד ורוצה שאני יבוא.
ידעתי שבסך הכל הוא חרמן ומסטול הרי עד ששלחתי לו את ההודעה
הוא לא חשב בכלל לדבר איתי. שאלתי אותו למה זה דחוף עכשיו הרי
הוא לא דיבר איתי חצי שנה והוא מצדו טען שחשב שיש לי חבר ולא
רצה להפריע. באמת יש לי אבל זה אף פעם לא עצר אותו קודם. נגמרו
לי התירוצים. והסקרנות שבי כבר בעטה כל כך חזק בקירות הלב שלי,
מנסה להשתחרר החוצה ולגלות עולם שלם.
נכנסתי חזרה לאוטו והתחלתי לנסוע אליו. הוא בזמן הזה עדיין
איתי בטלפון מדבר איתי לוודא שלא קורה כלום ושאני לא מתחרטת.
"אין לי דלק לחזור הביתה אחר כך" התלוננתי, הוא הבטיח לשלם.
הדרך ארוכה, 40 דקות לפחות. זה לא נגמר. הכביש ארוך ומפותל.
כבר ניתקנו את השיחה 7 פעמים והוא עדיין מתקשר כל כמה דקות
לוודא שהכל בסדר ולא איבדתי את הדרך. אני מקשיבה לדיסק שאני
אוהבת ומנסה לתכנן מה להגיד לו ברגע שאני אכנס אליו הביתה,
המקום שאהבתי והרגשתי כמו בית שלי פעם.

זהו הגעתי. מחנה את האוטו הישן שלי בחניה, פעם ראשונה שאני
מגיעה לפה לבד מאז שהוצאתי רשיון, כל כך מוזר. קולטת שהוא מחכה
בכניסה ליד הדלת. עליתי אליו. השתיקה היתה רועמת יותר מכל רעש
סואן שהכרתי עד היום. נכנסנו לחדר שלו, הוא הציע לאכול ולשתות,
סירבתי. מי יכול לחשוב על אוכל עכשיו? שנינו יושבים על הספה
שלו, קרובים אבל לא יותר מדי, חושבים, מביטים, נבוכים בעיקר.
מנסה לפרש את המבט שלו אבל המבט כל כך לא ברור. אני כבר לא
מצליחה לקרוא אותו יותר. התחלנו לדבר ולהשלים את כל מה שעבר
בחצי שנה הארוכה הזאת, אבל שנינו לא באמת מתעניינים. שוב
השתיקה הארורה הזאת שמכאיבה כל כך לאזניים. לא יכולתי לסבול את
זה שנייה נוספת. הוצאתי מהתיק שלי את בקבוק הייגר הקטן שלי
ושתי כוסות. מזגתי לשנינו. הוא המשיך משם והוציא את הבאנג
האהוב כל כך. זה שאני קניתי לו לפני שנה. סידר לי את הראש.
עכשיו השתיקה כבר לא כל כך נוראה, יותר נעימה לשמיעה.
החלטתי לשאול אותו את כל השאלות שצפו לי בראש. על לוריין
ההולנדית ועל החתונה המתקרבת. הוא ענה לי תשובות מאוד מתחמקות.
תוך כדי דיבור היד שלו נחתה על הירך שלי. לא העזתי לישר מבט
ולראות לאן הוא מסתכל. הוא הזיז את היד.
אחרי כמה מילים הוא גם אסף אותי אליו ושיחק לי בשיער, ככה, כמו
פעם, מתוך הרגל כנראה. לא יכולתי יותר להתאפק, נישקתי אותו.
הנשיקה הכי מתוקה בחיי. השפתיים שלו, היה להם טעם מוכר ונעים,
כמו לאכול ארטיק של פעם, כזה שלא מייצרים עכשיו וקשה למצוא.

נגררתי לאט לאט למיטה, אבל הוא ידע שאין בשביל מה אז לא כל כך
מיהר לבוא אחריי, הרי אף פעם לא שכבנו, הייתי צעירה מדי אז.
אחרי כמה שניות של היסוס הגניב עוד מבט והצטרף אליי. אני כבר
הייתי בלי חלק עליון. ראיתו איך הגוף הצנום שלו, שאני ידעתי
פעם כל כך טוב, נראה פתאום טוב יותר, שרירי יותר, מושך יותר!
הדברים התגלגלו בקצב שלהם. תוך כדי הנאה דיברנו שטויות, ממש
כמו פעם. ככה שעתיים סתם נהנינו, שיחקנו, נגענו בלי סוף.
הרגשתי איך הידיים שלו מלטפות לאט כל אבר בגוף שלי, איך אני
נמסה לתוכו מרב חום. הלשון שלו טיילה ועברה כל נקודה. סקרה את
הגוף העירום שלי בסקרנות ותשוקה. הרגשתי הכי סקסית בעולם,
הרגשה ששמורה רק לרגעים שאני איתו.

הוא כבר לא יכל להתאפק יותר, נתן בי מבט כזה לעיניים כמעט
מתחנן, ותוך כדי הוציא קונדום מהמגירה הצמודה. ידעתי עוד הרבה
לפני שזה יקרה, אפילו די תיכננתי את זה. הוא ציפה שאני אתנגד,
אתעצבן, או אקום ואלך כמו שתמיד קרה שהיה לוחץ עליי. אבל אני
פשוט נמשכתי ללטף, ונתתי בו מבט קטן של אישור, מבט מלא תשוקה,
אחזתי בישבנו והצמדתי אותו אליי. הוא היה המום, אבל לא הפסיק
לגעת. התחלתי לרעוד קצת.
זה כאב, באמת כאב. כאב נעים מאוד. זה היה אחד הרגעים המדהימים
והיפים ביותר בחיים שלי. כמו שקיעה מדהימה שרואים מצוק גבוה
באמצע המדבר שניים לפני שהכל מחשיך לגמרי. כמה שניות אחר כך
אור כחול הבהב. זה לא האור הכחול המהבהב שלי הפעם. זה שלו.
לעזאזל עם האורות הכחולים המהבהבים האלה. זאת הייתה אמא שלו,
היא כבר חמש דקות מהבית, הם ניתקו. הוא שאל אם אני רוצה להישאר
לארוחת בוקר עם המשפחה או ללכת לפני שהם באים. פאדיחה! התלבשתי
מהר ויצאתי מהחדר. נשיקה חטופה ליד הדלת וירדתי לחניה. אין לי
דלק! חזרתי לבית. הקשתי חלש על הדלת. הוא פותח אותה מופתע.
הזכרתי לו שאין לי דלק, הוא הוציא 50 שקלים מהארנק והושיט לי.
הפעם יצאתי בלי נשיקה. נכנסתי לאוטו מהר ונסעתי.
לא נעים מההורים.

בדרך הביתה הרגליים רעדו לי. עכשיו רק קלטתי את כל מה שעבר
הלילה. נסעתי שוב באותה דרך מפותלת. היא כבר לא מפחידה. יש
הרבה אור עכשיו. ביציאה מהממושב הציפה אותי הרגשה שזו הפעם
האחרונה שאני נוסעת הביתה באותה דרך מפותלת. ממשיכה לנהוג
עדיין ברגליים רועדות. ככל שהדרך ממשיכה ואני מתרחקת ממנו,
ההוא, ששבר לי פעם את הלב, החור שבלב הולך וקטן, הוא מתאחה
כמעט לגמרי. אני עשיתי את הסיום שלי. רמזור אדום ביציאה לכביש
הראשי. מוחקת מהר את המספר שלו מהפלאפון ומניחה אותו בדיבורית.
שמה את הדיסק שאני אוהבת. מדליקה סיגריה. פותחת חלון. שרה
לעצמי. העולם נראה שונה פתאום, מוצף אור. אני רק חצי שעה נסיעה
מהבית ומחיים חדשים בלעדיו.

כמה ימים אחר כך האור הכחול שוב התחיל להבהב. הפעם לא עניתי.
הסקרנות יצאה וגילתה עולם היא מסופקת ומוכנה לחזור עכשיו למקום
הטבעי שלה. אני ממשיכה לעולם בלעדייה.
אבל האור הכחול לא מרפה. עדיין מהבהב. אולי היא תעורר שוב יום
אחד.