משהו אופטימי.
כי אולי כדאי. כי אולי אם ארצה אז יהיה. טוב, זאת אומרת.
ידעתי שלא זכור לי. האופטימיות.
שלוש שורות שממצות את הכל.
כל-כך היה לי קשה לכתוב על משהו טוב. עניין של השקפה, אולי של
תקופה.
זה סוג של אופי - צריך לחפש את היופי. לאהוב אותו. את התמימות.
להפסיק לבוז לעצמי, לתמימות.
לשמוח על פרח ועל זה שהוא משמח אותי. להכיר בזה שאני מכירה את
עצמי דרכו, דרך השמים. דרך הדרך שאני הולכת בה ודרך היעד שלי.
להכיר תודה לשמש, לחושך. לחולי. לבכי. למוות. לקבל את הכל
כמכלול. את הכל בהבנה.
לאהוב את הכאב שמזכיר שבעצם הכל טוב חוץ מ...
לאהוב את הפחד כי עכשיו אני חופשייה.
לאהוב את הזוהמה כי עכשיו אני נקייה.
לשמוע הכל ואז להחליט. להחליט ואז להגיב. לראות מול העיניים
אדם בדיוק כמוני שבסך הכל, כמו כולם, מחפש את אושרו.
לחפש את הטוב בכל דבר. לשתף אנשים במה אני חושבת. לחשוב על מה
משותף לנו. לצחוק מכל הלב (והווליום), לאכול עם הידיים, לרקוד
כאילו כולם מסתכלים רק עליי.
לאהוב את עצמי - כי לקח לי הרבה שנים ליצור אותי. וגם אם עדיין
אני לא מושלמת - אני עדיין יצירה. וצעירה.