אולי כדאי לקחת גם את זה, הוא חשב, מחזיק בידו הימנית ספר
כימיה עב כרס שהוריו קנו לכבוד פתיחת שנת הלימודים. הוא הניח
אותו בארגז בקצה שורת ספרי ביולוגיה, אנטומיה ופיסיקה הסדורים
בקפידה, אותה סקר עתה בשביעות רצון של תלמיד חכם, מחייך בגאווה
על ספרייתו הקטנה כמו הורה שעיניו טובות על ילדו, הרואה בחזון
רוחו עלם חמודות יפי-שיער.
על הפסנתר ניצב, במרחק ת"ג פרסה על ת"ג פרסה, ספרון דק כחול של
הוצאת Urtext אותו קנה כאשר חפש עם משפחתו בגרמניה. הוא נשאר
פתוח בפיתוח של הסונטה בסי מינור במול של שופן, קטע שעדיין
התקשה בו. שמע גיבורנו קריאת הספר, לבו נכמר עליו ומעביר את
עיניו מן הספר לארגז ומן הארגז לספר ושוב פעם לארגז, חטף פנימה
את החוברת הכחולה וסגר עליה את הגולל, ותמה על עצמו שלא הכניס
ספר זה ראשון. עכשיו הוא עומד לעזוב את הבית ולעבור לירושלים
וללמוד רפואה ולהיעשות רופא.
רפואה, מי היה מאמין. כל ילדותו והתבגרותו הצהיר שכאשר יסיים
את התיכון יילך ללמוד רפואה, ועתה הוא מגשים חלומו. בפתחו של
איזה עולם מרתק הוא ניצב עתה! הוא הוציא מתוך הארגז ספר ישן
שקיבל מסבו על תולדות הרפואה. אילו דברים מצפים לו! אחרי
ככלות, זהו המקצוע היפה ביותר שקיים. כמה צדק קאמי, חשב. בני
האדם הם יצורים אומללים, כלואים בכלוב עצמם, בודדים עד כדי כאב
- אף האהבה לא תגשר על תהומים אלו, מה נשאר לאדם לעשות אם לא
לנסות להקל במעט על סלבן של הבריות? הרפואה היא איננה רק
בחירה, אלא חובה מוסרית שלך, הוא אמר לעצמו ברוגז. אמנם זוהי
קריעת ים סוף, via dolorosa , קראה לזה אישה אחת, משימה עצמה
בנעליו על כוס תה - אולם מה שתפיק מזה, לא רק מבחינה כלכלית -
היא אומרת, מבינה דבר - הוא עצום. באותה הנשימה סיפרה כיצד בתה
מייחלת למוות ואיננו.
אך חזר ובא אליו חלום שחלם ימים קודם. חברה של אמו, שבראה לשם
מטרה זו, באה אליו בלילה. היא פסיכולוגית - וכמה הוא נהנה
להשתעשע בפסיכולוגים. הפעם החליט שלא יעשנה ללעג וקלס, אלא
החליט לענות לה באותה מטבע כפי ששאלה, לומר לה מה שהיא רוצה
לשמוע, כדי לא להסתבך עם אמא. ואכן מאוד התפעלה ממנו, מקור
רוחו, מחייו המלאים והטובים, והכריזה שלה אין מה לעשות איתו,
כי אין בעיה בנפשו. על משפט זה הוסיפה משפט. אם תועילו להטות
אוזן, אנסה להביא בפניכם את משפטה כלשונו. אמרה - גבורנו לא
זוכר את מראה, יפי תוויה, אודם שפתיה, פיה המכווץ ברשעות, פניה
הכחושים והחוורים, אלא את קולה, את הצלילים השורקים הנחשיים
שנלחצו החוצה בלחישה, כזו כל אחד שומע; אל נא תיבהלו, זהו סוג
מסוים של נשים המתבטא כך, במיוחד כלפי בעליהן, ובמחשה שניה
facon de parle די נפוץ בקרב נשים בכלל. אמרה: "ואולי כל כולך
העמדת פנים של נשמה זועקת המחפשת להקרין שפע של בטחון עצמי,
הרגשה של הכל כשורה, בעוד שעצב וכאב גדולים מאוד מעיקים עליה".
היא דיברה כמו מורת יסודי. באמצבע מורה זקורה ומלוכלכת כדי
להוכיח אותו אמרה את שאמרה, והוא הרגיש את הדם מצמח ברכותיו.
משפיל עיניו, מסתיים החלום.
ואפילו שתחושת המציאות שהכבידה עליו רק כשהתעורר פחתה, לא
הניחה אותו דעתו. מניח את ספר הרפואה הישן על הארגז הסגור,
התיישב בכס הפסנתר והחל לנגן נעימה שלמד זה היום. זה היה קטע
ג'אז יפהפה שהולחן על ידי אמן שכבר נשכח מן העולם. הצטער שיאלץ
לוותר על הפסנתר עבור ירושלים. כמה יצירות שטרם הספיק ללמוד!
הקונצ'רטו השני של רחמנינוב, הבלדות והסקרצי של שופן, הפנטסיה
הכורמטית של באך שהתחיל ללמוד אך הפסיק באמצע! ומשיעזוב את
הנגינה לא ינגנם לעולם. החמיצה את ליבו המחשבה על דבר מה קבוע
עד סוף החיים. מה שלא הספיק לנגן בבחרותו, לא ינגן עוד. התגנבה
עתה הפנטסיה שבסתר טיפח אותה: להיות זמר. אחד שרבבות באים
וממלאים את היכליו, קוראים בשמו בזעקות תפילה, מתמוגגים מן
הקטעים שהוא כותב. שנים מעטות קודם לכן כאשר איזו נערה אחת
העליבה אותו והפסיקה לצאת איתו, היה מדמיין עצמו בגילו הנוכחי
כוכב ומפורסם ועשיר. ובביקורו בבית הספר, שבמהלכו ייתן הופעה
קצרה אין-כסף עבורו, עבור בית הספר שגידל אותו, יקרא לה מבין
שרשרת שומרי הראש שתקיף אותו, וידבר איתה בנועם, על דברים
שבעלמא, לא רומז כלל על שאירע להם, ועל מה שהפסידה לו הייתה
איתו.
אדם הוא לא רק עצמו. הוא חי את מי שהוא רוצה להיות, את
חלומותיו, את שאיפותיו; והפער בין אלו לאלו הוא מבוע תסכולים
ואימה ושנאות. בוא וראה. את חלומו להיעשות מוסיקאי הזין מתוך
הטלוויזיה. היה יושב דומם מול רוברט פלאנט היפה, זהוב השיער,
ובניע שפתיו, בחשאי, נהיה הוא. פעם כשהיה אצל חבר ושניהם צפו
בהופעה על המרקע התוודה בפניו שזו עצמה אדירה שמאה אלף איש
מריעים לך. "שטויות" אמר לבטלו "זה באמת מה שמלהיב אותך?"
הוסיף כלא מאמין, בחוצפת הוכחה. והנער, כיוון שהובך, שתק.
הוא אהב להופיע, ולמען האמת כשהיה תלמיד יסודי נהג להופיע
לעיתים תכופות בטלוויזיה וברדיו, אולם על אף שרשעות הילדים לא
הקהתה בו את תשוקותיו, אמנם שינתה מעט את הצורה בה הוא מתייחס
אליהם. כאשר היה חושב על התקופה הזו, בגאווה מחממת (מיותר
לציין), כמה היה מצטער על הילד הזה שגדל לנער ולנער שהפך לעלם,
ולעלם שעתה הולך לעזוב את ביתו ואת עירו ולמצוא חיים חדשים
בתור רופא.
אך אל נא תבואו בטרוניות עמו, לא היה חסר אונים. הוא שלח פעם
אחת קלטת עם מספר שירים שהלחין לחברת הקלטות מפורסמת, ששלחה
בחזרה מכתב מעוניין, אוהד עם דחייה. אולם נאמר לו במפורש שיש
לו הכוח להוליד שיר שיעשה ללהיט - נאמר לו בחום לא רגיל ששיריו
עדיין מורכבים מדי, עמוסים מדי, ועתה יש רק לחכות לאיזו קרן
אור, משב רוח, שיפתחו את הניצן הזה, ויאפשרו לו ללבלב. מאז
כמנתח אומן ובאכזרויות של קצב שמט שיר אחר שיר, לחן אחר לחן.
כל העת חיפש את מנגינת חייו שמאנה בוא.
קול צחוק של נערה, הסיט תשומת ליבו. הוא הפסיק לנגן. היא שומעת
אותו מנגן, ומצחקקת את הארפג'ים שלו. כמה מצא חן בעיניו הקול
הזה! הוא הזכיר לו קול אחר, והגשים אותו בחזון רוחו, קורם לו
עור וגידים, בדמותה הנהדרת של לילה. אם יתבונן טוב, מבעד
לשורות שורות הבניינים, יוכל לראות את ביתה שלה. הילדה הזו,
שקטנה ממנו בשנתיים, עוררה בו רגש משחית, מכלה. כמה שלא נעם לו
להידמות עם ורתר הצעיר, אך לא היה יכול להמנע ממנו. כל אימת
שחשב אודותיה נצטערה עליו נפשו, וכל אימת שנצטערה - נסתכל
בלילה. היכן נסתכל? משבריו האדירים של הזמן לקחו עמהם אל עומק
תהומותיהם את דמותה העדינה ששורטטה בחוף זכרונו. פעמים שברי
קווים עלו ושבו ונסחפו עמם חזרה לתודעתו. לפתע הביטו בו זוג
עיני כחל עמוק, נגעו בו ידיים חוורות ורזות, או הקיפו הרף
תנועתה. יום יום היה עובר על פתח דלתה, מתבונן בבית הנורא הזה
שדלתו סגורה בפניו. ולו יצאה אליו, וכי היה אומר לה שלי את?
דרור נתן לו דמיונו: והיה בא אליה, ומחזיק בה, ונוקב בשמה,
והייתה שלו.
תמה על עצמו, שאם כה יקרה בעיניו, כיצד לא נתקף יסורים על
הבגידות שהוא בוגד בה עם נערות אחרות? מכאן הסיק שלילה אינה
אלא סמל, הזייה, המוגשמות בקרבה כל הנשים שאהב, הבתוליות וזיק
הפרא שאוה לשחרר. אמר לעצמו טוב שאינה בידי, ולא טוב הדבר.
ועתה הוא עומד להניח את לילה, ואת הפסנתר ואת חלומותיו ולהציב
רגליו על מסלול הנע מכוח עצמו בקו ישר לעתיד צפוי מראש. הוא
נתמלא חימה על אוהביו שבגדו בו והניחו לו להיעשות רופא. אך העת
לא חלפה. ההשתוקקות שבו תכריע על כל נתיב וגורל. הוא יקרא חמס,
ויחלצנו. תחילה ילך אל הנערה ויתוודה בפניה - היא לא תוכל
לעמוד באהבת אמת. כן. ואז יצלצל לאוניברסיטה ויודיע שחלה טעות
ועליהם לבטל את רישומו. כן, זה מה שייעשה. הוא התיישב על
המיטה, וסקר את החדר כבפעם האחרונה. אחר כך ייגש לפסנתר - הוא
רואה כנגד עיניו בבירור שיר, הקורא לו, המוכן עבורו וכל שעליו
לעשות לגעת באצבעו. כן, וישלח אותו לחברה שרוצה בו. הוא עצם את
עיניו ונרדם.