אני יושבת בקרון רכבת. בהתחלה הייתי בו לבד, ועבר איש שאמר "יש
מקומות לשבת" אז אמרתי לו בחיוך "נוח לי פה." פתאום הוא נהיה
נחמד.
הרכבת עברה בתחנת חדרה וכל כך הרבה אנשים עברו בקרון שעד לפני
שניה היה החדר הפרטי שלי ברכבת העמוסה הזו. ואז עברה בקרון
משפחה - שני ילדים אמא ונערה שצעקה על אמא שלה שהיא חוסמת את
המעבר.
כמה אנשים עוברים ברכבת, ואיכשהו יוצא שכולם נראים אותו הדבר.
ויש מן קודים כאלה ברורים איך צריך להתנהג: אתה מגיע, דוך
למכונה, מכניס כרטיס, מוציא כרטיס, עומד ברציץ כמו עמוד בשורה
מאחורי פס צהוב. וכשהרכבת מגיעה... זה הרגע שהמדענים הנעלים
שכחו לתכנת! כולם כמו רובוטים מנסים לגמור את הפעולה המתוכנתת
להם - אלה שבחוץ להיכנס ואלה שבפנים לצאת וככה חבורת הרובוטים
מתנגשים זו בזה.
ככה כל בוקר הסוויץ' מופעל - אחרי מנוחת הלילה כל בוקר מחדש
אנחנו מתחילים בפעולות שהן בעצם הפעולה המרכזית - להכין את
עצמנו ל"חיים" - כשקטנים קמים לגן הילדים, אח"כ לבי"ס, אח"כ
לצבא. בדרך כמובן מוצאים עבודה, חבר, רבים עם ההורים, מתמכרים
לסיגריות ומפתחים עוד הרגלים שהם בעצם החלודה בצירים שלנו.
יותר מאוחר קמים לעבודה אחרי שיש לך כבר מפחה וילדים וכל החיים
האלה, אנחנו מכינים את עצמנו בעצם לרגע הזה! שיש לנו ילדים
משפחה ועבודה יציבה. ואני חושבת למה? הרי שבסופו של דבר כולנו
נהיה זקנים והעולם יהיה צעיר מדי בשביל להבין אותנו כמו שכרגע
העולם בוגר מדי בשביל להבין אותי.
אתמול חשבתי בעצם שכל הגדולים מעצבנים כי הם כל כך אחראים
ושאלתי את עצמי - למה? ואז אני חושבת שהבנתי! כל בן אדם עובר
בחייו לפחות רגע אחד שהוא "כמעט מת" ואז אנשים חושבים לעצמם
באותה שניה קטלנית שהופכת אותם לגדולים ש"צריך להיות אחראים
יותר, החיים מסוכנים".
כששחר מת זה לא מה שחשבתי. אני חשבתי - צריך ליהנות כל שניה
מהחיים הקצרים האלה ולהישאר כמוהו
                 צעיר לנצח
כי כמו שבשנייה אחת הוא מת, ככה בשניה אחת אני יכולה להיות
להיות "גדולה".

לזכר שחר ברזילי שנשאר צעיר לנצח.
וכמובן להפקה "פיטר פן".