אני עומד בפתח הבית, מסתכל על גבך ההולך ומתרחק ממני, לא מסוגל
להשלים עם המציאות הנוראה הזו. את צועדת לאט, בצעדים מתונים,
וכל צעד מביא עמו עוד מחשבות.
מחר בבוקר, כשאקום, אהיה לבד, אהיה בלעדייך, אהיה בלי אהבתך.
אמרת שהיא נתונה לי, אהבתך, ועכשיו את הולכת בדממה, בלי לומר
מילה, בלי לדבר על מה שקרה.
את צועדת הלאה, מתרחקת ממני עוד ועוד, צוחקת בשקט, אך אני רואה
דמעות על פנייך היפות, העדינות. כשהסתובבת, ושלחת לעברי מבט
אחרון, קרני השמש האחרונות האירו על לחייך, ודמעותיך נצצו
למשמע קול צחוקך העדין, ועכשיו אני מבין- את עוד כואבת
מבפנים.
אני עומד בפתח, עוקב אחר צעדייך במבטי, והזכרונות הרבים
מתרוצצים בראשי. לעולם לא אוכל לשכוח, צעדייך המתרחקים אמרו לי
זאת, וגם את לא תוכלי לשכוח, כך אמרו לי הדמעות.
כשאתעורר מחר - לא אראה איש לצידי, לאט אצעד לעבר החלון המשקיף
על הדרך בא את צועדת עכשיו. קרני האור יאירו על השביל כמו בכל
בוקר, אך גם על נשמתי, ויאירו לי את דרכי אלייך - אהובתי!
|
