שלווה עטפה אותי,
לחשה באוזני רכות,
"אין לאן למהר ילדתי"
ואני ידעתי שזה נכון,
אין לאן, אין למתי,
כי אין מחר,
אין לאן למהר.

ונרגעתי, התבשמתי,
לאט... לאט,
בריחות השלווה הנוגים,
שכן השלווה כבר מזמן אינה רצויה
ברחובות האצים.

וכעת, השלווה סרה,
חזרה לשכחתה הזמנית,
כי רק ביום אחד היא קמה,
ביום שבו כולם כואבים.
ולכן למהירות חזרנו, לפזיזות השטן,
ויש מחר כעת,
והשלווה במשכנה נחה,
עד ליום הסיגוף הבא.

14.10.05


יום הכיפורים שעבר עליי והבוקר שאחרי.