14/10/2005
מה זה יאוש?
אתה יודע?
זה כשאתה מקווה למשהו, בפעם המליון, ושוב כמו תמיד זה לא
קורה...
זה לא אכזבה, כי אתה כבר לא מתאכזב, אתה יודע שזה לא יקרה, כי
אתה כבר מוכן לזה. אבל יאוש זה כבר מעבר לזה...
זה אחרי האכזבה, זה הידע והביטחון שדברים לא ישתנו. לא
ישתפרו.
אתה יכול לקוות כמה שאתה רוצה. אבל כשאתה רואה את החיים של
כולם מסתדרים מסביבך, ואצלך המצב סטטי, ואתה עובר ממקום למקום
ודבר לא משתנה. אומרים משנה מקום משנה מזל. אבל אצלך זה לא
קורה.
אולי המזל משתנה. אבל אף אחד לא אמר שלטובה...
דיכאון זה התמכרות. פעם פעמיים ואתה כבר לא יכול בלי.
חושב שהצלחת להיגמל? תמשיך לחלום. כשזה בא, אתה נהנה מהכאב.
מהשנאה העצמית, בצורה מאזוכיסטית, שלא ידעת שיש בך...
זה כמו סמים. רק שהסמים מעלימים את הכאב, הדיכאון רק מחמיר
אותו.
זה כמו ציפורן חודרנית, שהיא כל כך כואבת ואתה לא יודע איך
להפסיק את הכאב, אז מה שאתה עושה, זה שאתה נוגע בה, או מושך,
כי אולי אם רגע אחד זה יכאב יותר אז ברגע הבא זה יכאב פחות...

אני מסתכלת על כל הדברים שאני כותבת. והכל זה עצב. עצב. עצב.
ואני חושבת לעצמי, אחרי שאני אמות, זה מה שישאר, העצב.
זה לא כמו כל האלה שמתים ומשאירים אחריהם את הדברים הטובים
והנוחים שכרגיל כותבים, ואז יכולים לומר, תראו איך הוא אהב את
החיים, תראו איזה שיר הוא כתב....
אז מרוב שהנפש שלי צמאה לשמחה, כמו אדמה חרבה ומבוקעת, כשבאה
שמחה, כל שמחה, אפילו הכי קטנה, היא נבלעת ישר בפנים. כי את
השמחה אני מסוגלת להכיל, אני מחכה להכיל.
אבל העצב כבר נשפך החוצה, וזה מה שיוצא. רק עצב, כאב ויאוש.
לפני כמה ימים, הייתה לי אפיזודה של אושר, משהו קטן ורגעי,
כתבתי שיר על אושר, ותקווה. ועכשיו אני קוראת אותו, הוא נראה
כל כך סר טעם, כל כך טיפשי ומנותק מהמציאות.
ואני מצליחה רק לחשוב על הכאב. שמחה היא משהו זמני, העצב הוא
קבוע.
וכשאני אומרת לך מה שאני באמת, אתה מקבל הלם. לא מבין מהאיפה
זה בא. אבל תתפלא, מתחת לכל החיוכים המזוייפים, והעצות החכמות,
והתחפושת המתוחכמת מסתתרת האני האמיתית, המיואשת. זו שלא
מצליחה לקום בבוקר, זו שלא רוצה לעשות כלום מלבד לא לחיות.
כן, זו שאתה לא מכיר. זו האני האמיתית בגודל טבעי.
זו תחפושת כל כך מתוחכמת, ואני כל כך רגילה אליה כבר, שאף אחד
לא יודע שזו תחפושת. שזה הפרצוף שאני לובשת בבוקר, כשכולם
מסתכלים, ורק בלילה, בשקט ולבד אני יכולה לשלוף את האני האמיתי
ולכתוב אותו ולנסות להיפטר מהשאריות, כדי שגם מחר התחפושת
תצליח.
ולכן כשאני אמות, מחר, או בכל יום אחר, וכולם ימצאו את האני
האמיתי שלי, אף אחד לא יבין מי זאת. כולם יגידו, אותה אנחנו לא
היכרנו.
אנחנו הכרנו מישהי אחרת, מצחיקה, מתוקה, חכמה. אבל היא לא באמת
קיימת, אתה מבין? תפקידה הוא רק להסתיר את כל הדברים האחרים,
העצב, הבכי, העיניים האדומות, העיגולים השחורים מסביב לעיניים,
היאוש, שהם מנת חלקי יום יום, שעה שעה, דקה דקה.
אתה יודע שזה כבד מאוד לסחוב שני אני?
האני אחד, שהוא פי שתיים יותר כבד מכל אני שקיים. העצוב,
הנדכה, המיואש.
והאני השני, שהוא תחפושת. וזה כל כך טיפשי לסחוב איתך תחפושת
לכל מקום.
אז שניהם ביחד כבדים, וכבר כמה זמן שאני כורעת תחת הנטל. ואולי
לכן, זה פתאום התפרץ, ואולי לכן לא הצלחת להבין על מה אני
מדברת.
אז אני רוצה לשתף אותך בעובדות החיים האמיתיות, לא כל הזיבולים
שאני מספרת לך דבר יום ביומו.
העולם הזה מסריח, נא להכיר.
טוב מותי מחיי.
העולם מלא ביאוש.
הוא גם מלא באכזבות.
ואין תקווה.

אל תאמין למה שמספר לך העולם. הוא משקר.
מצד שני התמימות הזאת היא טובה, ככה יותר קל להתמודד. אז זה
טוב. תאמין שיהיה טוב. בכלל, תאמין שעכשיו טוב.
אולי אני בכלל לא יודעת כלום. אולי אני בכלל התמימה, שאני לא
מסוגלת להאמין שיהיה טוב.
תמיד האמנתי שיהיה טוב, כשאני אסיים בית ספר, כשאני אסיים
תיכון, כשאני אתגייס, כשאני אמצא אהבה. היה קל, לפעמים. אבל
מתחת לתמימות אני כבר יודעת, כבר מבינה שאין סיכוי.
תמיד אתה אומר שיהיה טוב, אבל מי ערב לכך?
אולי זה הכי טוב יכול להיות, ופתאום אתה מגלה שהטוב הזה הוא
בעצם חרא.
כל החיים שלי אני בכלל חיה חיים לא שלי.
אם הייתי נולדת במקום אחר, בזמן אחר, עם משפחה אחרת, וחברים
אחרים, אולי לא הייתי צריכה תחפושת וכבר מזמן הייתי מצליחה
למות כמו שצריך, בלי שיצילו אותי.
אני כבר לא יודעת לומר אז מה עדיף, לחיות חיים לא שלי מתחת
לתחפושת אבל לזכות במשפחה מהממת וחברים מעולים. או לחיות את
חיי שלי, לבדי. או למות אותם, לבדי.
אני מניחה שעדיף כבר להיות אני כמו שאני עכשיו, כי ככה, גם אם
זה מתחת לתחפושת הצלחתי לעזור לאנשים לחיות את החיים שלהם.
אולי זה מה שבאתי לכאן לעשות.
לעזור פה לכל העולם ואז למות עצובה ושונאת, אבל עם מלא אנשים
מאושרים מסביבי.

הלוואי ולך כבר הדברים יסתדרו.
כשתגיע לגיל הנכון, אולי העולם יהיה מקום טוב יותר, מאושר
יותר, עם פחות לבבות שבורים, פחות מוות, פחות מלחמות, פחות
שנאה, יותר אהבה.

טוב, למה אני משלה אותך?
אתה תיכנס לעולם בדיוק כמו העולם שאני שונאת. עם אותם חסרונות
וללא יתרונות. עולם של אכזבות, שנאה, והיגיון לא הגיוני, שבו
האנשים שאתה הכי אוהב הולכים לך לפני שהספקת לתפוס כמה אתה
אוהב אותם.
אתה תיכנס לעולם מסריח של חוסר תקווה, ושנאה תהומית.

העצה היחידה שאני יכולה להעניק לך עכשיו זה שתהיה מוכן למלחמה
יומימית, ותהיה חזק, גם ברגעים הקשים. כי החיים הם חרא.


סתם.